בית פקטור ופשקובסקי (דירות הפטמן ופשנל) מאת הניה מליכסון

בית פקטור ופשקובסקי ברחוב רות 4 הוא חלק ממתחם עירוני ובו בתים שנבנו בסגנון הבנייה הבינלאומי על עמודים. המתחם הינו חלק חשוב מתוכנית עיר הגנים המקורית של גדס, ומהווה שמורת טבע אורבנית, גינת רות בלב מבנן מגורים, וסביבה רחובות צרים המפרידים את מבנן המגורים מהרחובות הראשיים. את הבית תכנן המהנדס ד"ר רוברט הוף בשנת 1939 עבור דוד והניה פקטור ואיטקה פשקובסקי. בשל חזיתו השטוחה ללא קומפוזיציות נפחיות הינו בעל סגנון ייחודי המאוחר לסגנון הבינלאומי המוכר, כמעט בסגנון קבלני.

במהלך שנות השלושים עבר סגנון הבנייה האקלקטי בתל אביב תהליך קילוף מכל אלמנט שאין בו שימוש פונקציונאלי והוספת אלמנטים שימושיים המותאמים לצרכי האוכלוסייה ולמזג האוויר הים תיכוני, כגון גגוני הצללה עשויים בטון, גג שטוח ועליו חדר כביסה משותף, מרחבים משותפים בבניין, ועוד.

הגבהת הבניין מעל עמודים - חידוש אדריכלי שהוכנס לבתי תל אביב עם בניית בית אנגל -המבנה הראשון שנבנה מסוג זה - שיפרה את האוורור סביב הבניין אך בעיקר הגדילה את שטח הגינה בהתאם לחזון עיר הגנים של פטריק גדס. השטח "שהתפנה" מתחת לעמודים אפשר לאדריכל לתכנן ולעצב את החצר באופן שיענג את הדיירים וישרת גם את צרכיהם החברתיים. בחצר נשתלה צמחיה עשירה, הוצבו פרטי נוי כגון מזרקות ובריכות נוי, הוצבו ספסלי אבן למפגשים חברתיים והותוו שבילי גישה מעוצבים.

בית פקטור ופשקובסקי בנוי כקובייה מלאה בעלת אוריינטציה אופקית הנוצרת על ידי מערכת הפתחים שלו, החלונות ופתחי המרפסות. בבניין נעשה שימוש בחומרי גמר באיכות גבוהה. הוא מתהדר באחת הכניסות המרשימות ביותר בתל אביב. מהשער החיצוני אל דלת הכניסה לבניין, מוליך שביל מרצפות דוגמת לוח שחמט, מוטיב אופייני לסגנון הבינלאומי. הקיר ברחבת הכניסה ועמודי הבניין חופו באבן פקיעין אדומה, חומר גמר באיכות מפתיעה. מתחת לעמודים הציב האדריכל בריכת נוי לדגי זהב בעיצוב אר-דקו מובהק ובחיפוי אבן פקיעין. הבריכה נותרה בשלמותה, אך אינה משמשת עוד בתפקידה המקורי. נותרו גם תיבת הדואר המקוריות העשויות עץ אלון.

מבואת חדר המדרגות מהודרת ומעוצבת גם היא בסגנון אר-דקו. הקירות חופו שיש בצבעי שחור לבן, בשילוב עץ וברזל. במבואה קיר עשוי לבני זכוכית המספק תאורת טבעית נוספת לחלל הכניסה, מתחתיו ומסביב אדניות בנויות לצמחים, המדגישות את רעיון שילוב צמחייה באדריכלות המבנה, תפיסה שחוזרת גם בתכנון המרפסות המלוות באדניות בנויות מסוגננות. ספסלי האבן סביב הקירות במבואה נאמנים לתפיסה שהחללים המשותפים בבניה הבינלאומית אמורים לשמש את קהילת הדיירים למפגשים שונים.

מדרגות המוזאיקה מוליכות אל חדר המדרגות מחופה שיש ומתהדר במעקה ברזל מעוצב בשילוב עץ. מעל כל דלת כניסה לדירות עוצבה רפפת תריס המספקת אוורור נוסף. בכל קומה נישה קטנה המשמשת כספסל בנוי לצדן של דלתות הכניסה לדירות. רוב בתי מנורה המקוריים נותרו. קו החלונות והמרפסות אינו בולט מחזית הבניין אך כל מרפסת מלווה באדנית בנויה מאבן פקיעין ששימשה את האדריכל גם בקומת הכניסה. מעקה המרפסת עוצב בפרזול מסוגנן עם דוגמה החוזרת גם בגדר האבן המקיפה את הבניין.

בדירה בקומה האחרונה בבית פקטור ופשקובסקי התגורר בדמי מפתח האמרגן אברהם דשא "פשנל" (1926-2004), יקיר העיר תל-אביב (2001). פשנל התגורר בה החל משנת 1964 והמשיך להתגורר שם גם אחרי נישואיו לניצה דשא בשנת 1966 ועד לשנת 1978. לוח לזכרו של פשנל נקבע בכניסה לבית פנחס היט (רחוב דיזנגוף 108) בו פעל שנים משרד ההפקה שבבעלותו - התיאטרון העממי.

בדירה אחרת בבית פקטור ופשקובסקי התגורר יוסף חיים הפטמן (1888-1955), נשיא אגודת העיתונאים ועורך עיתון הבוקר, יחד עם רעייתו הדסה. הפטמן, איש הציונים הכללים, עלה לראשונה לארץ בשנת 1920 אך חזר לפולין כעבור שנתיים, שם שימש במשך תקופה עורך עיתון הצפירה. ב-1934, עם סגירת העיתון, עלה הפטמן שוב לארץ. הפטמן קבור בשדרת בסופרים והעיתונאים בבית הקברות נחלת יצחק. על שמו נקרא רחוב בגבולה המערבי של שרונה. שמו הקודם הוא רחוב החבצלת.

בקומת הקרקע בחדר קטן שמשמש כיום לחנייה, התגורר אומן הבובות (בובנאי) ד"ר פאול לוי (1891-1970), אשר נולד באגר שבבוהמיה (אח"כ צ'כוסלובקיה) שם היה גם חבר בתנועת נוער ציונית. לוי למד משפטים, ובמלחמת העולם הראשונה שירת כקצין תותחנים. עם נישואיו עבר לקרלסבאד, שם עסק בתחום לימודיו, אך במקביל יצר בובות מגילוף בעץ והפעיל תיאטרון בובות. ב-1926 הציג את הצגתו הראשונה, וב-1935 הקים עם אשתו אלזה להקה מקצועית, להקת העץ. ב-1938 נבחרה להקתו לייצג את צ'כוסלובקיה עם התזמורת הפילהרמונית של פראג ביריד העולמי בניו יורק. התגברות האנטישמיות הביאה אותו להחלטה לעבור לפלשתינה. ביום שבו פלשו כוחות גרמניה לצ'כוסלובקיה, עזבו ד"ר לוי, אשתו, בתו ועוד שלושה מחברי הלהקה לפולין, ברכבת האחרונה שיצאה מפראג. המשפחה הגיעה לטריאסט, שם חיכו להם יותר ממאה בובות ארוזות, ומשם לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל חיפה ב-23 במרץ 1939.

בארץ החליט ד"ר לוי לנטוש את מקצוע המשפטים ולהתמקד בתיאטרון הבובות שלו שהחל את דרכו בכפר הנוער מאיר שפיה. בתחילה הופיעו בחיפה, ואחר כך בתל אביב (בעיקר באולם יאשה חפץ), ובירושלים (באולם בצלאל). התוכניות למבוגרים שילבו קטעי מוזיקה עם מערכונים בעלי אופי ארץ-ישראלי. עובדו קטעים מהסיפורת היהודית, כמו קטע הבטלנים מהדיבוק וכן עיבוד לסיפורו של י.ל. פרץ בונצ'ה שתוק. לילדים יצר שלוש הצגות. אחת מהן, נדנדת הקסמים, ובה סצנת קרקס החרקים, הייתה כה מוצלחת, שהוחלט לשלבה גם בתוכניות למבוגרים.

הקריין שדיבב את כל הבובות היה יוסף פסובסקי (פפו), לימים יוסף מילוא. אביו, גבריאל ריכרד פסובסקי, כיהן כיו"ר ארגון עולי צ'כוסלובקיה בארץ. במשך שנים נאבקה הלהקה על קיומה. היא נדדה ממקום למקום במאמץ למצוא אכסניה ומחסן לציוד. הלהקה הציגה עד 1950 (כולל שלוש שנות ההפסקה שנכפו עליהם עקב עזיבתו של פסובסקי).

לוי הותש מהחיפושים, מההבטחות שלא מומשו וממיעוט ההכנסות (שבקושי כיסו את ההוצאות הרבות). המסך ירד סופית על הלהקה עם התפרצות מחלת הפוליו והאיסור על התקהלות של ילדים. הוא נאלץ למצוא את פרנסתו בהוראה וכן בעיצוב תלבושות ותפאורות לתיאטרון. הוא עיצב עשרות תלבושות ותפאורות עבור תיאטראות הקאמרי, אהל, הבימה ועבור האופרה הישראלית. ד"ר לוי לימד במדרשה למורים לציור, וכן בבית הספר לבמה שליד התיאטרון הקאמרי. עם תלמידיו נמנה הפסל והצייר דני קרוון. בד בבד כתב מאמרים שעסקו בפילוסופיה ובאומנות.

תודה לשולה וידריך

יוסף הפטמן באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו:

יוסף (חיים) הפטמן נולד בט"ו באב תרמ"ח בברינסק, מחוז בילסק (פולין) לאביו משה-מתתיהו (שו"ב, דיין וממלא מקום הרב בעיר), ולאמוחיה-שרה בת הרב שבתאי ברלין (ממשפחת רבנים גדולים, עליה נמנו ר' צבי, ר' אריה , ר' דוד , ר' זאב שנקראו בשם הכולל "ארבע חיות". לאותה משפחה משתייך גם הרב מאיר ברלין ), ששימש בתורת רב בסוחובוליה ובסוקולקי, מחבר הספר "מעט דבש". קיבל חינוך תורני בחדר ובישיבת בריסק. בשנת 1909 עמד בתור אקסטרן בבחינות לגמנסיה הממשלתית בראדום. עוד לגיל 12 שלח בחשאי פליטון ל"הצפירה" ונדפס שם בחתימת י. ח. הפטמן (בשנת תר"ס). המשיך לכתוב סיפורים ושירים. שירו הראשון "לילה באופק עננים" - פורסם ב"השלוח" בשנת תרס"ה. מאז פירסם שירים ב"השלח", "התקופה" ואחרכך בבמות שונות.

בשנת 1910 הוזמן לעבוד ב"הצפירה", שחידשה את הופעתה בווארשה בעריכת נ. סוקולוב וד. פרישמן ופירסם בה שורה של פיליטונים במדור יומי מיוחד בשם "בין הפרשיות" בחתימת "יוסיפון" וכן מאמרי ביקורת, ציורים וסיפורים. כן שימש בעתון כעורך מדור הידיעות מחו"ל וכעורך "הצפירה לילדים". בשנת תרע"ב (1912) נשא לאשה את אסתר (הדסה) בת גדליהו עמיהוד (אמגוט). בשנה זו התחיל להשתתף בעתון היומי באידיש "מאמענט" בחתימת "א מענש" ואח"כ "עמנואל", ומשנת 1915 היה לאחד מעורכיו ובין כותבי מאמריו הראשיים. יחד עם זה היה עורכו של השבועון "די אידישע וואך" (שיצא לאור ע"יא. ז. זילברמן, גיסו של רפאלקס-ניר) וכן ערך את המדור המיוחד לילדים בשבועון זה ובו פירסם בהמשכים את תרגום הספר "שולמית" של א. קופרין.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היה לעורכה של "הצפירה" (יחד עם ע. נ. פרענק והרב יצחק ניסנבוים) וכן השתתף בשבועונה של ההסתדרות הציונית "דאס אידישע פאלק" בעריכתו של ד"ר יהושע גוטליב. בשנת 1917 היה בין המייסדים של אגוד הסופרים והעתונאים היהודים בווארשה ושימש בו סגן יו"ר הועד. עם תקומת פולין אחרי מלחמת העולם הראשונה ועם התגברות התנועה הציונית, יסד בווארשה את תנועת "החלוץ" הפולנית וערך את דו-השבועון "החלוץ" באידיש ובעברית יחד עם ה. זבלודובסקי (כיום מנהל המשק של האוניברסיטה העברית), תנחום ברמן (כיום מעובדי הקק''ל בארץ), המהנדס זיצ'יק ועו"ד שבו (כיום עורך הדין של הסתדרות העובדים הכללית). היה בין מייסדי החוה החלוצית הראשונה לדוגמה בגרוכוב שליד ווארשה, שתולדות "החלוץ" העולמי קשורות בה. אחר כך היה בין המיסדים של 60 חוות חלוציות בערי השדה השונות בפולין. אותו זמן היה חבר הנשיאות של המועצה הלאומית של יהודי פולין. בשנת 1920 היה ציר מטעם "החלוץ" העולמי בועידה הציונית בלונדון. בועידה זו בא בדברים (יחד עם י. רושצ'וק ב"כ "החלוץ" הרוסי) עם השופטים לואיס ברנדס ופליכס פרנקפורטר והסבירו להם את מהות "החלוץ". מלונדון נשלח ע"י "החלוץ" לארץ ישראל בשליחות מיוחדת ליישב את הסיכסוכים בין "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" כדי ש"החלוץ" יוכל למצוא מסגרת אחידה לעבודתו. בחנוכה תרפ"א השתתף בוועידת היסוד של הסתדרות העובדים הכללית בחיפה, בתור ציר מטעם "החלוץ". אותו זמן עבד בכבישים ג'דה-נצרת. כאן כתב את השיר "אנו נהיה הראשונים", שפורסם ב"הפועל הצעיר" והושר אחרי-כן ברחבי הארץ והגולה. בתקופה זו שלח כתבות מן הארץ ל"מאמענט" ו"הצפירה" בווארשה ול"טאג" האמריקאי.

בשנת 1921 הוזמן להיות המזכיר הכללי של הועד הלאומי ואירגן את המגבית הראשונה של הועד הלאומי בשם "סלע הישוב"; אירגן מטעם קהילת ירושלים את קבלת הפנים לצ'רצ'יל שביקר אז בירושלים בתור מיניסטר המושבות. כן שימש תקופה קצרה מנהל לשכת המודיעין של ועד הצירים. אחרי מאורעות יפו בשנת 1921 ועם הכרזת הנציב העליון על הקמת משטרה מיוחדת שנקראה אז "חיל הספר", מורכבת מצ'רקסים, ערבים ויהודים, גייס על דעת עצמו קבוצה של קרוב ל-200 יהודים למשטרה זו. קבוצה זו היתה למעשה גרעין המשטרה היהודית בארץ. אותה שנה היה ציר מטעם הציונים הכלליים בקונגרס הציוני בקרלסבד (השתתף בקונגרסים ה-12, 13, 14, 15, 16 ו-18) ומשם חזר לווארשה ונשאר בה כדי לארגן, מטעם הציונים הכלליים, תנועה ציונית מקרב המעמד הבינוני. יחד עם י. גוטליב ולוויטה הקים את אירגון הציונים הכלליים "עת לבנות". היה מועמד בבחירות ל"סיים"; נבחר למועצת קהילת ווארשה ; פעל באגודת העתונאים. חבר הועד הפועל הציוני (משנת 1925 עד 1933).

בשנת 1925 חידש את הופעת העתון העברי היומי בווארשה "היום" וערך אותו במשך 18 חדשי הופעתו. ואחרי-כן חידש שוב את הופעתו תחת השם "הצפירה" (בהרשאתו המיוחדת של נ. סוקולוב) , שהופיע עד שנת 1930. יחד עם פעולתו הציבורית, הציונית והעתונאית עסק בספרות וכתב שירים בעברית ובאידיש, ביניהם השיר הגדול "ברכי נפשי". תרגם את הספר "האויל" לקלרמן בשביל הוצאת "שטיבל", חיבר את המערכון "היובל" (בחתימת "אחיקם"); את הספר "אגודת העמים" (הסברה על מבנה חבר הלאומים) עפ"י הזמנת המזכיר הכללי של חבר הלאומים בג'יניבה. תרגם שירים משל ביאליק לאידיש ועוד. מסוף שנת 1931, עם סגירת "הצפירה", עבר ל'"מאמענט" ונבחר להיות אחד מעורכיו. שנה אחריכן עמד בראש שיירה של תיירים לארץ ישראל מטעם ה"מאמענט" כדי לעניין אנשי מעשה בבנין הארץ. בשנת 1933 ניהל ב"מאמענט" יחד עם ז'. ז'בו טינסקיאת מלחמת שוללי משפט סטבסקי ונסע לארץ ישראל להיות נוכח במהלך המשפט. בהיותו בירושלים הוזמן ע"י פסח גינזבורג להיות עורכו של "דואר היום". משנת 1936 משמש כעורך "הבוקר". פעיל בארץ בחייה הציבוריים. חבר הועד המרכזי של הציונים הכלליים. יושב ראש אגודת העתונאים בתל-אביב וחבר הנשיאות של האיגוד הארצי של עתונאי ארץ-ישראל. בשמו קשור המוסד התרבותי עממי "עתון העתונאים" בת"א שהוא עורכו הקבוע מגליונו הראשון. צאצאיו: מתתיהו, עמיהוד.

.

.