בית ויסלר ומגרש גולדווסר מאת דני רכט

תמונה ישנה של שער בית הקברות הטמפלרי במתחם צקלג (צילום של יוסף בן יוסף משנת 1951) הביאה אותי לחפש את סיפור הבית הבודד הנראה ברקע בצד ימין של הצילום הישן. חיפוש שהביא אותי בסופו של דבר אל דרך מנחם בגין 72 פינת רחוב יצחק שדה. ממרום שנותיו ראה בית ויסלר את כל השינויים הדרמטיים בסביבתו: את סלילת המשך רחוב שיינקין (שהפך ללינקולן), את הפיכת פרדס חסן ערפה בתחילת שנת 1948 למרכז מלאכה, את בניית השוק הסיטונאי, בית מעריב ובניני אפשטיין. ואת בנייתו והריסתו של גשר הנשרים (גשר מעריב).

במחצית שנות השלושים לא היה עדיין רצף טריטוריאלי בין שטח העיר תל-אביב לשכונת מונטיפיורי, ישוב עצמאי אז. רק בשנת 1937 הניב הלחץ הבלתי פוסק מצד ראשי העיריה פירות (לחץ שכוון כלפי הפקידות המנדטורית בדרגים הגבוהים) והשטח התחום בין דרך פתח-תקוה (לימים דרך בגין) לבין אפיק נחל המוסררה (לימים נתיבי אילון) סופח לשטח העיר תל-אביב. כך נוצר רצף טריטוריאלי עברי בין שכונת הרכבת לבין שכונת מונטיפיורי. אלא שחלקים גדולים מהשטח המסופח היו בבעלות לא יהודית: פרדס חסן ערפה ומגרשים בבעלות טמפלרית. אחד מהם היה בבעלותו של סמואל גרול, פרדסן ובעל משק חלב. גרול, אשתו אמילי וילדיהם, התגוררו בשרונה בבית הנמצא כיום בשטח הקריה הצפונית (בסמוך למגדל מרגנית). מיקומו של מגרש גרול לצד "הכביש השחור" - הדרך הראשית לפתח-תקוה וצפון הארץ, היה זול ואטרקטיוי (לפחות ביחס למגרשים קרובים יותר למרכז העיר).

את חלקו הצפוני של המגרש החכיר גרול לאריה ויסלר שבנה עליו בשנת 1934 (אז עוד נכלל המגרש בשטחה של שרונה) מבנה בין שתי קומות שאכלסו את הנגריה שבבעלותו. בתחילת שנת 1941 הגיש ויסלר בקשה לעיריה לבניית קומה שלישית. לאחר שנבנתה שימשה קומה זאת את בית חרושת האבן לעיבוד יהלומים. הקומה חולקה לשני אולמות מרכזים (אולם החיתוך ואולם הליטוש) ולמספר חדרים קטנים. קומת הקרקע הושכרה לאדון דוד וורצל לצורך בית מסחר לתבואות וקמח. בשנות השישים והשבעים שימשה קומת הקרקע כאולם תצוגה של יבואני מכוניות AUDI NSU. ובהמשך, בשנות השמונים והתשעים, את חנות הוצאת ספריית מעריב. בנו של אריה (לייבש) ויסלר הוא הסופר והמשורר פוצ'ו (ישראל ויסלר).

סיפור מגרשו של סמואל גרול יכול להעיד מעט על יחסי יהודים וגרמנים בשוליה המזרחים אז של העיר. את חלקו הדרומי של המגרש (כיום, רחוב יצחק שדה 1) השכיר גרול בחודש יוני 1936 לשלמה גולדווסר, יבואן וסוחר של פחמי אבן ועץ ושל לבני אש (חלק אחר של המגרש הושכר לסוחר מכוניות ישנות). במגרש הפתוח העמיד גולדווסר ברשות שני ליפטים: משרד ומחסן כלי עבודה. בינתיים פרצה מלחמת העולם השניה. כנתין ארץ אוייב היה גרול בהסגר ונאסר עליו לצאת מתחום שרונה.

מנחם (אמיל) קנול לקח על עצמו לייצג את גרול בענייניו העסקים ופנה לעיריה בחודש פברואר 1943 בטענה שגולווסר בונה על המגרש ללא רשות וללא היתר. קנול עבד כפקיד בקונסוליה הגרמנית עד לסגירתה. בהמשך עבד עם האפוטרופוס על רכוש האוייב. חברותו ארוכת השנים עם כמה מהטמפלרים (שמצאו את עצמם בהסגר או כאלה שגורשו מהארץ) הביאה אותם למסור לידיו את ניהול נכסיהם. כך לקח על עצמו קנול (שבשנת 1933 בנה את בית קנול ברחוב החשמונאים, על קרקע שהיתה קודם בבעלות טמפלרים) את ניהול פרדס גינטנר שבית הבאר שלו עמד ניצב כמאתיים מטר מערבה מבית ויסלר.

בתאריך 23 בפברואר 1943 ענה גולדווסר למחלקה הטכנית בעיריה: "...התלונה שהוגשה ע"י מנחם קנול המשמש מקשר עם ס. גרול הנמצא בהסגר בסרונה היא מכיוון שסירבנו לשלום לה' קנול קומיסיון עבור סידור שנת השכירות החדשה 1943. אולם אני השגתי בעזרת השלטונות את אפשרות הגישה הישרה לה' גרול בעל הקרקע ושילמתי את המגיע עבור שנת השכירות החדשה. לפיכך הנני לציין שלא בניתי כל דבר ואין בדעתי לבנות או להקים כל דבר על המגרש הנ"ל וכי התלונה הזאת הוגשה בכוונה לערער את היחסים התקינים הקיימים בין בעל הקרקע וביני - בגלל סירוב לשלם קומיסיון למקשר...". ואכן, בדו"ח פיקוח עירוני מחודש מרץ 1943 נכתב שלא נמצאה במקום כל בנייה חדשה.

למרות שהוכרזו נתיני ארץ אוייב, הושמו בהסגר וחלקם אף גורשו, המשיכו תושבי שרונה לטפל בענייניהם. בעיקר באמצעות גוטהליף וגנר (1887-1946), ראש הקהילה הטמפלרית ביפו-שרונה. לדוגמא, מכתבו של הבירגמייסטר וגנר מתאריך 17.2.1944 אל ראש העיריה רוקח בעניין בניית מדרכה לצד דרך פתח-תקוה בחזית מגרשיהם של גרול ולמלה הטמפלרים.

.

.