מעונות עובדים ז'  (מעו"ז)  מאת דני רכט

בשנים 1935-1936 נבנה גוש מעונות זה ובו 78 דירות. מעו"ז היה השלישי בגושי המעונות בעיר. קדמו לו מעונות עובדים א' ב' ג' בסוף רחוב מזא"ה ומעונות עובדים הו"ד בין הרחובות דב הוז, פרישמן ופרוג. מעונות עובדים ז' מורכבים משלושה אגפים ובינהם משתרעת חצר גדולה ומוגנת. האגף הפונה אל רחוב ריינס תוכנן על ידי יוסף נויפלד וישראל דיקר. האגף הפונה אל רחוב שפינוזה על ידי קרל רובין. ואילו האגף המקשר בינהם (הפונה לשדרות קק"ל. לימים, שדרות בן גוריון), נבנה על עמודים בתכנון האדריכל אריה שרון שהיה מעורב בתכנון כל מעונות העובדים שנבנו בתל אביב בשנות השלושים. בארוע הנחת אבן הפינה (19-11-1935) הזכיר הנואם את כמויות החומרים הגדולות וציין כי "חומרי הבניין היו ממלאים רכבת באורך הקו מתל אביב ללוד".

במעונות עובדים ז' פעל מועדון דיירים אשר נקרא על שמו של דב הוז לאחר מותו. הוז התגורר בדירה הפונה אל שדרות קק"ל. במעונות התגוררו גם כמה מבכירי תנועת הפועלים והמשק ההסתדרותי: אהרון בקר (ח"כ ומזכיר ההסתדרות), ישראל כהן (עורך הפועל הצעיר, בטאון מפא"י), שמואל יבנאלי (איש העליה השניה וממנהיגי תנועת הפועלים), ישראל ריטוב (מנהל המרכז לקואופרציה), חנן הנס רובין (ח"כ מטעם מפ"ם) ואחרים. כחלק מהמעונות, היתה בבעלות הקואופרטיב גם צרכניית מעו"ז (בפינת ריינס וקק"ל). הצרכנייה הופרטה בשנות התשעים, אך עדיין מהווה מקום מפגש לדיירי המעונות והסביבה הקרובה.

יותר מפתרון מגורים, היו מעונות העובדים חלון לתפיסת עולם שיתופית בעיר שנתפסה כבורגנית. ובאה לידי ביטוי במאמרה של פרופ' חגית הלפרין (גרסה מקוצרת של המאמר פורסמה לראשונה בכתב העת הספרותי מאזניים בגליון דצמבר 2008) אותו בחרנו לפרסם כאן. במאמר מתארת חגית את שנות ילדותה במעונות עובדים ז'.

מעונות עובדים ז' – תל אביב, שנות החמישים  מאת פרופ' חגית הלפרין

ילדה קטנה, בגופיה לבנה ובמכנסי התעמלות, הלכתי בצהרי היום לאורך רחוב ריינס עד לקיוסק שבשדרות קרן- קיימת. היה עליי לבצע כמה שליחויות של יום שישי: לקנות ממוכר הגרעינים, שיבוא עם עגלתו, רבע קילו בוטנים, מאה גרם גרעינים שחורים ומאה לבנים ולהחליף את הסיפון הריק במלא. בזכות זה אוכל לקנות כוס גזוז חמוץ-מתוק בקיוסק של "שפט".  הבית שבו גרתי היה בית דירות ארוך בצורת חית, שהיום קוראים לו בית "באוהאוס", אך אז הכרתי אותו בשם מעונות עובדים ז'. בבית הזה קרו הדברים החשובים באמת. היינו ארבע נפשות: אבי, הסופר ישראל כהן, אמי צביה, אחותי הבכורה נורית ואני.  גרנו בקומת קרקע והיו רק שלוש מדרגות עד הדלת, אך אפשר היה גם לטפס מן המרפסת. זה כלל לא קשה: שמים רגל על צינור הביוב שיצא מן הקיר, מרימים רגל זריזה וקופצים פנימה. הרי המרפסת לא נעולה כלל ואפשר בקלות להיכנס. הלוואי, חשבתי, שאמא שוב תשכח את המפתח, כפי שכבר קרה כמה פעמים, ותבקש ממני לטפס. להתגנב לבית בברכתה של אמא – זה היה כיף אמיתי. 

הבניין של מעונות עובדים ז' פנה לרחובות ריינס, שדרות קרן קיימת ושפינוזה. במרכז המעונות הייתה חצר רחבת ידיים – ממלכת הילדים והחתולים. בקצה הרחוב שלנו הייתה "הצרכנייה". מגיל שלוש הייתי הולכת לשם לבדי ומצייצת למוכר בקול דקיק ש"אמא מבקשת חצי לחם שחור ולבנייה". הקופאית אסתר הכירה אותי כמובן וכך גם שרגא, איש הירקות, שעבד שם מזמן שהיה נער צעיר.   ברחוב שפינוזה עוד היו מגרשים בלתי בנויים שבחורף כוסו סביונים וחמציצים. אפשר היה לנסות לתפוס שם פרפרים ובל"ג בעומר להדליק מדורת-ענק. "אני זוכרת שגם מול הבית שלנו היה פעם שדה ולפעמים היה מגיע לשם רועה עם כבשים", אמרתי. "את לא יכולה לזכור זאת", נזפה בי אחותי, "היית בקושי בת שלוש". "אבל אני זוכרת", התעקשתי. 

מול הבית היה הפחח. שעות ישבתי והתבוננתי איך הוא לובש מסכה ומתיז מהמבער שלו ניצוצות של אור בתקנו את כלי הפח. "זה מסוכן", אמרו לי, "ייכנס לך גץ לעין", אך אני הייתי חוזרת אליו שוב ושוב. בקרבת הפחח היה הסטודיו של אירנה גטרי. כמה קינאתי בילדות שלמדו בלט. הייתי מצמידה את פרצופי לחלון שבקומת המרתף ומתבוננת בבנות המתרגלות ליד מעקה הברזל, נעולות בנעלי האצבע שכמו הגיעו מארץ האגדות: פלייה, רלווה, פלייה, רלווה, עמידה ראשונה, שנייה... . משלא ביצעו את התרגילים כהלכה – הייתה אירנה מכה על רגליהן הדקות במקל הקטן של הטמבור, שבו תופפה כדי לתת להן קצב.  בהמשך הרחוב עבד במרתף צייר תפאורות לקולנוע. הילדים שהתבוננו בו, הפריעו אותו ממלאכתו, והוא, למרות מזגו הטוב, היה מתרגז עליהם ומגרשם. אותי לא גירש. ישבתי בשקט והתבוננתי בפרצופים הענקיים של גבר ואשה מאוהבים שצייר.  מבטיהם היו מצועפים והצבעים החזקים, שבהם נצבעו, זהרו למרחוק. 

ממול הקיוסק שכן משק הפועלות, שאני וחברתי לאה כינינו "גן עדן". היינו מתגנבות לשם, ללא רשות ההורים, עוברות את הכביש, מתחמקות מעיניה של מוכרת הפרחים שחנותה הייתה בדיוק שם. אפשר היה ללכת עד ל"קן צפון" של "התנועה המאוחדת" ולדעת שאנחנו בתוך ג'ונגל אמיתי צופן סודות והרפתקאות. כשהייתי חוזרת הביתה משיטוטי בג'ונגל או ממשחקי הקלס והחבל – הייתי אומרת יפה  "שלום" לכל השכנים. אם לא אדרוש יפה בשלומם – ילשינו עלי להורים, ויהיה עלי לשמוע נאום תוכחה על נימוסי הלקויים. 

בקיץ היינו הולכים לים. יום כן ויום לא. לקייטנה לא שלחו אותי, ואני ביליתי על החוף לבושה בבגד הים העשוי מצמר, מקפצת בין הגלים או הולכת לאורך החוף על החול החם יחפה, "כי זה בריא וזה עוזר נגד פלטפוס".  בשבתות היו אבי או אחותי לוקחים אותי לפעמים לגן החיות. את החיות הייתי שומעת בלילות, כשהייתי מתעוררת  בבהלה מחלום רע. קולותיהן של החיות היו מרגיעים אותי.  לעתים היינו הולכים גם ל"גן הדסה" לקטוף חמציצים או כלניות. פעם נפלתי שם על שיח צבר,  ובמשך שבועות רבים עוד היו מוציאים מגופי קוצים שנשכחו. כשהייתה רוחו של אבי טובה עליו היה לוקח אותי במפתיע לחנות של "הדוד שמואלי" שברחוב דיזנגוף פינת קרן- קיימת. שם היה קונה לי עיפרון מיוחד, או "פרסים" של מלאכים מתוקים ופיות זוהרות. בחנות הצעצועים היפהפיה "יהודה", שהייתה גם היא ברחוב דיזנגוף, לא קנינו מעולם. זאת הייתה חנות של עשירים. 

במעונות עובדים ז' לא גרו "העשירים", שבמזנונים שלהם הוצגו לראווה פסלונים של רועים ורועות, ספלים מצוייצים או צלחות מצוירות שהובאו לארץ מ"שם". במעונות עובדים גרו אנשי מפא"י ומפ"ם ואחדות העבודה, שהצביעו אלף, מם או תיו. אותיות אחרות מלבד אלף, מם ותיו -  בכלל לא באו בחשבון. "צדיק" הייתה גרועה מאד. מעל דירתנו דווקא גרו אנשים "שהעזו" להצביע לציונים כלליים.  הבן שלהם  לא התבייש להגיד ש"צדיק" יותר טוב מ"אלף". הוא גם אמר ש"הארץ שלנו" יותר מעניין מ"דבר לילדים". זה היה מרגיז מאד, אך הוא היה גדול וחזק ממני. כל זה היה אי- אז בשנות החמישים כשארץ ישראל מרכז העולם, תל אביב הייתה ליבו הפועם והבית שבמעונות עובדים ז' שברחוב ריינס – היה הבית הכי חשוב, שכל כך טבעי והגיוני היה לגור בו.

פרופ' חגית הלפרין, חוקרת באוניברסיטת תל אביב ומרצה במכללת סמינר הקיבוצים. היא בתו של ישראל כהן,  איש רוח, סופר, ומייסד מועדון מלוא. 

..

.