בית משה אשולין מאת שמואל תגר

משה אשולין נולד ביפו ביום ז' טבת 1877 לאביו רבי יצחק אשולין השו"ב של קהלת יפו, ולאמו חיה (עיישה) בת הרב לוי הכהן, מראשוני העולים ממרוקו. רבי יצחק היה גבאי בית הכנסת בדאר אל-יהוד (חצר היהודים) ודמות מוכרת בקהילה היהודית של יפו. בנו משה התחנך בילדותו בתלמוד-תורה של רבי לוי הכהן, והמשיך בלימודיו בתלמודי התורה של רבי אליהו שמול (סבו מצד האם) ושל רבי יוסף שמחון. אלה היו מאבות הישוב של עולי המגרב בעיר יפו. ברוח הפסוק "טוב תורה עם דרך ארץ" הכניסו אביו לבית הספר אליאנס ביפו של חברת כל ישראל חברים שהיה בסמוך לדאר אל-יהוד (חצר היהודים). משה היה שובב מצעירותו: הוא אהב לשחות בים מחוף נווה שלום (מנשייה) אל האניות שעגנו במרחק רב מהחוף, או אל סלעי אנדרומדה שבכניסה לנמל יפו. עם גמר לימודיו נכנס ללמוד עבודת כפיים מלאכת חרש-ברזל (נפח) בבית חרושת שטיין לעבודות מסגרות (על חשבון אליאנס) שם עבד שנים מספר.

בשנת 1902 נשא משה לאשה את חנה, בת רחל והרב אליהו שמול שהתגוררו בעזה. שמול, "חכם אליהו", שהיה מלמד ביפו קיבל הצעה ללמד את ילדי הקהילה היהודית של עזה. הוא העמיס את משפחתו על שיירת גמלים ועבר לגור במקום. בקרב בני הקהילה בעזה נפוצה השמועה כי משה ביקש את ידה וכולם אמרו: "האריה של יפו בא לקחת את הכוכב של עזה", וכי למה? משה היה זה שדאג להקים שמירה מקומית בפני גנבים ושודדים בשכונות העבריות הראשונות בגבול יפו, ואכן כשנפוצה השמועה המצמררת כי איבן אל דבאח' (בן השוחט) עומד בראש השומרים, נפלה אימה על הגנבים אשר הדירו מאז את רגליהם משכונות היהודים בפרברי יפו. כפי שמשה היה ידוע בעוז רוחו, כך היתה חנה מוכרת בזכות יופיה וצניעותה ובאופיה השקט, וכולם ציינו את מעלותיה. לזוג נולדו שבעה בנים ובנות: בכור-לוי (1903), אליהו (שנפטר בגיל שנתיים), שושנה (1914), שולמית (1916), יצחק (1920), יעקב (1921) ואברהם (1924).

משה היה פעיל בחיי הצבור והקדיש את ידיעותיו בלשון הערבים ובמנהגיהם ואת יחסיו הטובים עמם לעזרת העולים החדשים מאירופה. זאת כדי להקל עליהם את קשיי ההאחזות בארץ בשל חוסר ידיעת השפה והעדר קשרים עם התושבים הוותיקים. כן היה חבר באגודת המגן ובאגודת ואהבת לרעך כמוך שפעלו רבות בקרב הישוב החדש ביפו. בזמן מלחמת-העולם הראשונה כאשר רוב היהודים גורשו מיפו ומאחוזת בית, נשאר משה ובני משפחתו בביתם והיו מהאחרונים לעזוב. הם נשארו בארץ ונשאו בכל יסורי הישוב: רעב, מחלות וגירושים, החזיקו מעמד ביפו, ואחר כך גורשו לכפר-סבא שם חלו בני המשפחה במחלת הטיפוס וניצלו בנס. עד הרגע האחרון עשה אשולין הכל על מנת שלא להתרחק מעירו האהובה, כדי שיוכל לחזור אליה בהקדם עם משפחתו הגדולה. אשולין ניצל את קשריו עם קצין גרמני ששירת במחנה צבאי ליד כפר סבא, קיבל ממנו אישור מיוחד ועבר לטבריה ברכבת כשהוא מחוסר כל, בטבריה פגש את חיים אסולין איש אמיד ובשיחתם מצאו כי הם קרובי משפחה. משה ביקש ממנו הלוואה של 20 לירות זהב, איתן השתמש לסחור עם ערביי האיזור, משה היה קונה אצל הכפריים הערביים את התורמוס היבש, אשתו חנה הייתה מכינה אותו, והבן בכור היה מוכר את התורמוס המוכן לאנשי הצבא התורכים שהיו מוצבים בטבריה. ואכן לאחר תקופה של חודש במסחר צבר משה סכום כסף שאיפשר לו להחזיר את החוב לקרוב המשפחה.

עם סיום מלחמת העולם בשנת 1918 חזר מהגליל לעבודתו בהכנת קרקע להרחבת הישוב ביפו. משה אשולין עבד במשך 22 שנה במשרדו של עורך-הדין דוד מויאל כפקיד בעסקי קרקעות. במהלך עבודתו התמחה אשולין בחוקי הקרקעות העות'מניים המסובכים ובכך עזר בקניית הקרקעות מהערבים ובמכירתם ליהודים להרחבת הישוב העברי ביפו ואחר כך גם בתל אביב. בהשתדלותו ובעזרת שניים נוספים (משה עטיה ומשה אלבז) נוסדה בשנת 1906 שכונת אהל משה שנקראה על שמו. השכונה הוקמה מזרחית לנווה צדק, ובסמוך לשכונת מחנה יהודה של יוצאי תימן. זאת השכונה העברית האחרונה שנבנתה לפני יסוד שכונת אחוזת בית (שנוסדה שנתיים וחצי לאחר מכן) והיא הקרובה ביותר אליה. משה היה מעורב גם בייסוד השכונות מחנה יוסף, כרם התימנים ושכונת ברנר. ובהמשך גם ברכישת חלק מאדמות כרם ישראל, משכנות ישראל ועוד. בעסקי-קרקעות אלה מילאו ההון, היזמה והמרץ של יהודים רבים תפקיד חשוב. והם גם זכו ברווחים הגדולים, בעוד שהוא הסתפק במועט וראה שכר לעמלו בהצלחתו להשתתף במצווה זו.

שלושת בני ותיקי קהילת יפו ששמם הפרטי היה משה (אשולין, עטיה ואלבז) היו מהראשונים לבנות את בתיהם בשכונה החדשה. את ביתו ברחוב פינס 23 (מול בית המרחץ) בנה משה אשולין בגבול שכונת אהל משה. בית צנוע בן ארבעה חדרים ומטבח. מתחתיו מקלט מרווח ובאמצעיתו נחפרה באר מים עמוקה בה השתמשו לשתיה, לרחצה, לקירור אבטיחים (שנקנו בשוק כל יום שישי) וגם לקירור בקבוקי הבירה של סבא משה. בחצר הבית נטעו עצי גויאבה לבנה ואדומה, עץ לימון, תפוז ונוי. לבית היו שתי כניסות: הראשית הייתה מרחוב פינס עם שתי מדרגות העולות מן המדרכה אל החצר, זו הייתה כניסה מאוד רחבה ועל עמודי השער הרבועים הוצבו שני עציצי אבן (שנקנו מבית החרושת למרצפות הסמוך) בהם שתל משה פרחי גרניום סגולים וורודים, כשנכנסת לחצר הגעת לרחבה המוצלת שמעליה גדלו גפנים נותני פרי, שם היית יכול למצוא את סבא משה יושב ומעשן את הנרגילה הקבועה שלו בשעות אחר הצהריים וצופה בעוברים ושבים שלא אחת נעצרים עם ברכה: "אהלאן וסהאלן חוו'ג'ה מוסא". הכניסה השניה היתה מכיוון רחבת השכונה והיא פנתה לחצר דרך דירה קטנה שנבנתה לאחר מכן והוענקה לבן הבכור ולרעייתו הצעירה בתיה. בשנות הארבעים נבנתה עוד יחידת מגורים בחצר שם התגורר הבן הצעיר אברהם עם רעייתו מזל. דירה זו הופצצה בשנת 1948 (כשהשכונות הראשונות, ובהן אהל משה היו בקו הקרבות בין יפו לבין תל אביב) ונבנתה מחדש. אליה עבר יעקב, הבן האמצעי, ורעייתו קלארה בתחילת שנות החמישים.

בתקופת מאורעות 1921 ו-1929 שימש בית משה אשולין (בעיקר המרתף) כמחסן נשק ותחמושת של ארגון ההגנה, בתקופה זו ועד 1948 ניצל אשולין את קשריו עם הערביים לרכוש מהם נשק ותחמושת שהועברו ללוחמים. במוזיאון ההגנה ניתן לראות את אקדחו המפורסם של אליהו גולומב (רמטכ"ל ההגנה), אקדח שהיה של משה אשולין וניתן לגולומב במתנה על ידו לאחר הפצרות מרובות.

הבית עמד בפינת הרחובות פינס ושלמה מולכו ועליו הוצבה טבלת שיש המפארת את השכונה. בתחילת שנות התשעים, נהרס המבנה ובמקומו נבנה בית דירות משותף שאוכלס בשנת 1998. במקום כתובת השיש שהיתה על קיר הבית הישן, הותקן לוח חדש על קיר בית הדירות המנציח את משה אשולין ואת שכונת אהל משה שהוקמה בהשתדלותו.

הכותב, שמואל תגר, הוא נכדם של משה וחנה אשולין, ממייסדי שכונת אהל משה. ושל שמואל וסולטנה תג'ר, ממייסדי שכונת אחוזת בית.

.

.