בית וסטינגהאוס מאת דני רכט

בתחילת חודש אפריל 1933 הגישו האחים לוינסון לעיריה בקשה לבניית בית בן שלוש קומות במגרש שרכשו בסמוך לתוואי מסילת הברזל יפו - ירושלים. המגרש נרכש שנה קודם מהגברת מריה לורך, אפוטרופוסית עזבון ד"ר קרל לורך, בעליו הקודם של המגרש. העסקה בוצעה באמצעות עו"ד אלחנן קרוסרסקי שייצג את הגב' לורך. האחים דוד ואלכסנדר לוינסון היו שניהם מהנדסים והחזיקו בבעלותם את החברה המזרחית לאוטו-משא ולתיקונים. אלכסנדר התגורר אז בבית אלישב ברחוב מזא"ה 27. ואחיו דוד בבית נושא-חן ברחוב נחמני 27.

בהיתר הבניה שהתקבל תוך פחות מחודש אישרה העיריה ליזמים בניית שלושה גארז'ים למכוניות וחדר מכונות בקומת הקרקע, בתוספת 8 דירות מגורים (דירות בנות 2-3 חדרים) בשתי הקומות מעל. האדריכל שלמה גפשטיין (1882-1961) שנשכר על ידי האחים לוינסון, תכנן בניין פינתי ובו שני אגפים, צלע מערבית הפונה לרחוב החשמל, וצלע צפונית ארוכה יותר, הפונה לכיכר קטנה (כיכר התחנה במסמכי העיריה) ולדרך הגשר של אז (רחוב הרכבת). הכיכר העירונית שתכננה העיריה היתה אמורה להיסלל בחזית תחנת הרכבת החדשה. בית לוינסון היה הבית הראשון שנבנה בסמיכות לכיכר המתוכננת. בית הסוכנים, בית הדר, המבנה החדש שישמש תחנת רכבת ובית מכס נבנו בהמשך אותו עשור.

לאחר סיום הבניה שכר קואופרטיב החוף חלק מהמוסכים בקומת הקרקע. החוף היה אחד מהקואופרטיבים ששלטו בהובלה אל נמל יפו (ובהמשך, גם נמל תל-אביב). לימים התאחד החוף עם קואופרטיבים נוספים ומהאיחוד קם קואופרטיב שלב. מחודש יוני 1938 השכירו האחים לוינסון חלק מביתם החדש לשרפוט בע"מ חברה למחסני ערובה שהיתה בבעלות אדולף שרף. בחצר בית האחים לוינסון הוקמה אז תחנת טרנספורמציה של חברת החשמל.

החברה המזרחית לאוטו מסע ולתיקונים של האחים לוינסון ייצגה בארץ ישראל את מותגי הרכב וייט וסטודבייקר. במהלך בניית הבית הם זכו לייצג גם את חברת וסטינגהאוס ועם סיום הבנייה הוצבו שלטי ענק של וסטינגהאוס על גג הבית. בצילום משנת 1937 נראים שלטי וסטינגהאוס פונים מזרחה אל דרך פתח תקווה (דרך בגין כיום). זאת מאחר ובית הדר עדיין לא חצץ בין ציר התנועה הבינעירוני לבית האחים לוינסון. כך הכירו אותו תושבי העיר כבית וסטינגהאוס ולא כבית האחים לוינסון. שנים אחר כך עברה סוכנות וסטינגהאוס המקומית לידי חברת אלקטרה. אולם התצוגה המרכזי של המותג היה בקומת הקרקע בבית הדר הסמוך.

גם המגרש הסמוך לביתם הנבנה היה בבעלות האחים לוינסון ובשנת 1935 הם יזמו את בניית בית הדר במגרש זה, בשיתוף עם הפרדסן יצחק רוקח (בנו של שמעון רוקח ואחיו הגדול של ישראל רוקח) ועם פנחס ריקליס, יוזם הקמת שכונת בוגרי הגימנסיה (ואביו של משולם ריקליס). בית הדר היה הבית הראשון בעיר שנבנה למטרת משרדים מעל קומת מסחר ולא הוסב למטרה זאת.

בשנת 1941 מכרו האחים לוינסון את הבית. הרוכש היה משה (מואיז) קרסו, גואל אדמות, בונה שכונות ודמות בולטת בשווקי הנדל"ן והאוטומובילים. לפי דרישת שלטונות המנדט בנה קרסו מקלט בבית מיד לאחר שהשלים את רכישת הבית. משה קרסו (1885-1963) עלה לארץ ישראל מיוון בשנת 1924 כשברשותו ממון רב. ילדי תל אביב של ימי המנדט עוד זוכרים את משפחת קרסו כמי שהחזיקה בקולנוע אופיר (הראינוע השני בעיר) ובמיזמים נוספים בתחום (כמו קולנוע נוף שלא נבנה בסופו של דבר) אך עיקר פעילותה של המשפחה היה בשני תחומים: תחום הנדל"ן (יזמות, רכישת בניינים ובנייה) ובתחום התחבורה (יבוא כלי רכב, תיקון כלי רכב וסחר בחלפים).

באמצע שנות השלושים בנתה משפחת קרסו ביפו בניין גדול החולש על בלוק שלם. מרחוב אבו אל-הודא (כיום רחוב פוריה) ועד רחוב נאחאס פאשה (כיום רחוב נחמה). קומת הקרקע יועדה לתצוגת מכוניות חדשות למכירה ולשירותי תיקונים. הקומות מעל יועדו למשרדים. במהלך הבנייה התדרדר מצב הבטחון האישי בעיר. בהמשך, בשנת 1936 נבדק בית הסראייה והתברר שמצבו ההנדסי רעוע. מהנדס מחוז יפו המנדטורי הכריז על הסראייה כמסוכן, ומשרדי הממשלה הועברו לבית הממשל החדש הסמוך למושבה הגרמנית, אשר הושכר ממשפחת קרסו. פעילות הרכב של קרסו הועברה אל בית וסטינגהאוס אותו רכשה המשפחה מהאחים לוינסון. חלקים אחרים של המבנה הוזכרו למטרות שונות כולל מגורים בקומות העליונות דירה בקומה שנייה לדוגמא שימשה זמנית את מועדון הבונה (מועדון מקצועי של אגודת המהנדסים) עד להשלמת בניית בית המהנדס בצפון העיר.

באמצע שנת 1946 החליטו כוחות המנדט להקים בתל אביב מתחם מבוצר דוגמת המתחם שהוקם עוד קודם בירושלים ("בווינגרד" בפי הישוב העברי). השטח הצבאי הסגור הוקם בהמשך למלחמת המחתרות בצבא ובמשטרה הבריטית מתוך תוך שאיפה להקטין את אבדותיהם בנפש. בפברואר 1947 הופקעו שורת הבתים ברחוב מקווה ישראל (מבית מספר 13 ועד מספר 23) ובית וסטינגהאוס (הרכבת 20 פינת החשמל) לטובת משרדי ממשלה ומגורי חיילים שהועברו למקום. בתום שלושים ושש שעות מפרסום פקודת ההחרמה, מצאו את עצמם יותר מחמש מאות בני אדם ללא קורת גג. בחצר בית וסטינגהאוס (עכשיו בית קרסו) הוקמה סככה לטיפול בכלי רכב צבאים בריטים.

בשנות הארבעים הובילה חברת משה קרסו ובניו בע"מ את יבוא כלי הרכב לארץ ישראל. כדי לתת שירות ראוי לאלפי לקוחותיהם החליטה החברה להקים מוסך גדול ברחוב ריב"ל שבשולי שכונת הרכבת. המוסך נבנה בשנת 1947 בהשקעה של עשרות אלפי לירות. עוד לפני קום המדינה נמסר מוסך זה (הופקע לפי גרסה אחרת) לידי כוחות ההגנה.

בהעדר מוסך מרכזי ומתוך רצון להמשיך ולספק שירות ללקוחות, הפכה קומת הקרקע של הבניין בפינת רחובות הרכבת והחשמל (שחזר לידי המשפחה עם יציאת הכוחות הבריטים) למעין מוסך מאולתר. לצורך זה הוקמו בחצר סככות רכב נוספות לזו שהוקמה על ידי הבריטים. העירייה תבעה את חברת קרסו על הקמת הסככות ללא רשיון והם בתגובה פתחו בהליך קבלת רישיון למוסכים זמנים במקום באמצעות באמצעות משרד המהנדסים של חיים סימה ואלעזר גליק. המוסך ברחוב ריב"ל הוחזר לחברה רק כעבור שנתיים.

בשנת 1960 חוברו שטחי הגראז'ים בבניין הפונים לרחוב הרכבת לכדי חנות גדולה שהושכרה להנהלת השק"ם שהפעילה במקום חנות "לשרות מגיני העם" במשך כשלושים שנה. בהמשך הפכה החנות לסניף של חברת מ.מ.ס.י. (מועדון מכוניות וסיירות בישראל). הסניף פעל עד לפינוי הבניין לקראת הריסתו, אז עבר סניף מ.מ.ס.י. אל אבן גבירול 71, מתחם גן העיר (גן הדסה בעבר). משנות התשעים ועד להריסת המבנה, עיטר לוגו החברה את המבנה, שהיה מוכר בעשורים האחרונים כבית מ.מ.ס.י.

את הריסת בית מ.מ.ס.י. בחודש פברואר 2019 יזמה משפחת קרסו, בעלת המבנה. במקומו נבנה בניין מגורים חדש בן חמש קומות וקומת גג חלקית שתשמש, את דירות הגג. זאת מעל קומת קרקע מסחרית ושלוש קומות מרתף עם חניה. לפי התוכנית שאושרה, מכיל הבניין החדש שבתכנון משרד בר-אוריין אדריכלים 49 יחידות דיור.

.

.