סומייל (אל מסעודיה) מאת רחל נחומי

הכפר סומייל נוסד כחלק מההתיישבות במישור החוף, שהיה ריק ככל הנראה מישובי קבע, במחצית הראשונה של המאה ה-19. לאחר מלחמות נפוליאון ובעיקר בתקופת השלטון המצרי החלו מהגרים ממצרים, כפריים מהסביבה ובדווים מהדרום להתיישב באזור ולתפוס חזקות על קרקעות חקלאיות ההתיישבות נעשתה בעידוד השלטון התורכי שראה בכך מקור נוסף לגביית מיסים. מקור השם אולי במילה הערבית צומייל (השורש העברי צ.מ.ל), כלומר אדמה יבשה. הכפר היה ידוע גם בשם אל-מסעודיה.

גרעין הכפר הוקם על רכס הכורכר השני במישור החוף בקרבה לנחלי הירקון והאילון ואדמותיו החקלאיות השתרעו סביב הגבעה. תושביו התפרנסו מגידולי חקלאות שהתאימו לאדמות קלות (חמרה וסחף) ונשענו על השקיה מנחל הירקון. בהמשך כשהתפתחה מערכת ההשקיה נוספו גידולי ההדרים. במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היווה הכפר חלק מהעורף החקלאי (hinterland) של יפו אליה שווקה התוצרת החקלאית. גרעין הכפר נבנה מלכתחילה על גבעת כורכר כמקובל בבניה ערבית כפרית. השטח הבנוי היה בגבולות: רח' ז'בוטינסקי מצפון, רמז ממזרח, ואבן גבירול ממערב. מדרום גבל השטח הבנוי באדמת באסת אל-טובג'י. לפי הגיאוגרף פרופ' גדעון ביגר (תל אביב ואתריה, חוברת בהוצאת אריאל, ירושלים. 1987) היה בחלקו הצפוני של גרעין הכפר קבר שייח' ומסגד.

בשלהי התקופה העות'מאנית סוגי הבעלויות על הקרקע, ובעיקר העדר הפרצלציה הקשו מאד על רכישת קרקעות. על אף זאת נרכשו בשנת 1882 שלושים ושישה דונם מאדמות הכפר סומייל על ידי דב פלמן בין הרחובות שמואל הנגיד לרחוב אלחריזי של היום. פרדס משפחת פלמן שניטע, יחד עם המשק החקלאי נוהל על ידי אלמנתו שרה איטה ובניה. בעקבות משפחת פלמן באו לסומייל עוד שתי משפחות יהודיות: משפחת אלחנן בלשר ומשפחת נחום מלך. במכתב לידיד ברוסיה כתב פלמן כי "יש בשכונתי למכור שדות וכרמים וגינות ולא ביוקר..". פרדס נוסף שניטע על אדמות סומייל היה שייך לתושב יפו וקונסול הולנד. פרדס פורטליס היה דרומית לפרדס משפחת פלמן, בשטח גן העיר ובית העיריה כיום.

בתקופת המנדט זו חלו שינויים רבים באזור – המרכזי שבהם הנוגע לסומייל הוא התפתחותה המואצת של העיר תל אביב תוך רכישת חלק מקרקעות הכפר למטרות מגורים. מרכז הכובד הכלכלי עבר מיפו לתל אביב, אליה סופקה התוצרת החקלאית וחלק מתושבי הכפר עבר להתפרנס מעבודות בבניין, שירותים ותעשיה בעיר. אין בידי נתונים מדויקים לגבי סוגי הקרקעות והבעלויות בכפר סומייל. בהקשה מהמצב בארץ בכלל ומניתוח מפורט שערכה ד"ר עירית עמית על קרקעות שייח' מואנס (עמית,1991) סביר להניח כי מרבית האדמות היו מסוג מירי וחלקן של הווקף, כאשר הן עובדו על ידי אריסים והבעלות היתה בידי בעלי אחוזות.

בעקבות יוקר הדיור בעיר, עברו בשנות הארבעים (ואולי אף קודם) מספר משפחות יהודיות להתגורר בסומייל. אלי אמינוב תושב סומייל בשנות הארבעים מעיד (מתוך עבודתו של מיכאל יעקובסון, כפר סומייל: פליטים פולשים ושאר יזמים): "אבי שכר חדר ממשפחה ערבית. הבית היה ממוקם בפינת הרחובות אבן גבירול, שהיה אז רחוב צר וקטן. ובפינת הרחוב ארלוזרוב שהיה בזמנו דרך עפר בלתי סלולה. הבית פנה לרחוב כיוון אחד, ומן הכיוון השני פנה לסמטה צרה בפנים הכפר (הבית היה בבעלות אבו סעיד, על פי רישומי העירייה, מ"י). בקומה העליונה של הבית התגוררה המשפחה הערבית שממנה שכרנו את החדר. ובקומה התחתונה בזוג חדרים נפרדים התגוררו שתי משפחות יהודיות, שאחת מהן הייתה אנחנו. צמוד לבית שלנו, מעבר לחצר עם האורווה, התגוררה משפחה יהודית נוספת , משפחת סנדרוביץ'... בכפר היה מספר מאוד קטן של משפחות יהודיות, שרובן התרכזו בדפנות הכפר שפנו לרחובות אבן גבירול או ארלוזרוב. אני זוכר רק משפחה יהודית אחת שהתגוררה בתוככי הכפר. יחסי השכנות היו סבירים, אפילו טובים. לסבתא שהייתה בעלת הבית אצלנו קראתי 'סיתי', סבתא. היינו משחקים עם הילדים הערבים, דבר שלא מצא חן בעיני אימי. הסכסוכים היו רק על רקע אנושי ולא על רקע לאומני"

בשנת 1943, חמש שנים טרם מלחמת העצמאות, סופח הכפר לתל-אביב באופן רשמי. אולם קיומו של הכפר על אוכלוסייתו הלא יהודית וגידוליו החקלאיים מנעו את התפשטות העיר מזרחה. בדצמבר 1947, לאחר החלטת האו"ם על חלוקתה של ארץ ישראל, עזבו תושביה הערבים של סומייל את הכפר. את בתיהם תפסו יהודים ממקומות שונים. על כל אדמות הכפר החקלאיות שנותרו (בעיקר ממזרח) נבנו שכונות מגורים, ועל גרעין הכפר נבנו בחלקו המזרחי מוסדות ציבור. בחלקו הדרום-מערבי הוסיפו להתגורר התושבים שהגיעו ברובם לכפר בשנת 1948.

המתחם הידוע בכינוי סומייל לא זכה לשירותים מוניציפלים (תשתיות ומוסדות חנוך ותרבות) במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל, ולתושביו לא ניתנו זכויות בקרקע. הכינוי "פולשים" דבק בהם, והחל משנות ה-60 נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים לפנותם מן האזור. כך, קבוצת אנשים ממקומות שונים הפכה לאחר קום המדינה לקהילה עקב התכנסותם באזור מגורים לא גדול. הם וצאצאיהם מחויבים להישאר במקום בכדי שלא לאבד את זכויותיהם עקב חוסר בהירות במצבם המשפטי.

במהלך השנים נהרסו מרבית בתי גרעין הכפר. במרכז חלקו המערבי הוקם בניין השק"ם (ועליו בהמשך מגדל המאה). ממזרח לו בית הכנסת היכל יהודה (על שם יהודה ליאון ומתילדה רקנטי) ומרבית השטח הוכשר לחניה. בתי הכפר שעדיין ניצבים מרוכזים ברובם בפינה הדרום מערבית בין רח' אבן גבירול לרחוב ארלוזורוב. כיוון שמדובר באזור בו שווי הקרקע גבוה נעשו תוכניות שונות למתחם אולם ריבוי בעלויות הקשה באופן משמעותי על ההתנהלות ועל התכנון במתחם. מפנה חל בשנת 1996 אז חברו יחדיו בעלי הקרקע והיזמים עם העירייה, והחלה לרקום עור וגידים תוכנית מתאר חדשה (מס' 2988) אשר הופקדה. תוכנית זו מייעדת את עיקר השטח לצרכי מגורים, בתוספת מסחר לאורך הצירים הראשיים ומתכנניה הם משרדי יער אדריכלים וגולדנברג יוסף - בוכמן מאיר אדריכלים.

דני רכט מוסיף: לפי סקר ה-P.E.F, בשנת 1870 היו בכפר סומייל 104 תושבים ו-23 בתים. במפקד 1931 נמנו בכפר 651 איש ולפי הערכות מנתה האוכלוסיה בשנת 1947 כ-830 נפשות. במפת יפו והסביבה 1879 ששורטטה על ידי תיאודור סנדל, מסומן כפר הפלאחים סכנ'ת סומייל (מסומן 55). דרך עפר הנראית במפה (לימים רחוב ארלוזורוב) מובילה מערבה אל מקום הקבורה של סומייל (מסומן 54), קבר עבד אל-נבי סביבו התפתח בית הקברות המוסלמי "החדש" של יפו בתחילת המאה העשרים. דרך סומייל (לימים תוואי רחובות המלך ג'ורג' והכרמל) חיברה את הכפר אל יפו. בסומייל פעל בית ספר ממשלתי ובו 4 כיתות, 30 תלמידים ומורה אחד. מוכתר הכפר בה מהחמולה הדומיננטית אבו-ג'ברה. בתי אב חשובים אחרים היו סיראפי וסיד-אחמד. שמחה פרקול מעיד כי בסוף שנות השלושים היה מוכתר הכפר מוחמד אבו-ג'ברה נוהג במכונית רולס-רויס. בספרו יפו, כלת הים (הוצאת תמוז, 2004) מציין המחבר, דן יהב, כי בסמיכות לכפר סומייל התגורר שבט קאטאטווה (Qatatwa) הבדואי.

בחודש ספטמבר 1940, במתקפת האוויר האיטלקית על תל-אביב, נפגע הכפר קשות. בעיקר מאחר ולא היה בו אף לא מקלט אחד ורוב בתיו היו עשויי טיט. ממרכז הכפר יצאה דרך לכיוון צפון-מזרח שהגיעה אל הכפר הבדואי ג'אמסין אל-ע'רבי. לצד הדרך ניצב הבית האדום בסומייל (בשטח גימנסיה הרצליה "החדשה" כיום), בית מידות ששימש בסוף שנת 1947 את פעילות הבטחון של ההגנה. בכפר סומייל גדל שמלוק, שמואל (שמלוק) מחרובסקי, כדורסלן ברית מכבים עתיד. לימים המנהל המיתולוגי של מכבי תל אביב בכדורסל (משנות השישים ועד שנת 1992).

העיתונאי נתן זהבי שגדל בשנות החמישים בשיכון עובדי לשכת המס של ההסתדרות (בחלקו המזרחי של רחוב ארלוזורוב) מעיד על אותם הימים: "היינו בונים עגלות מקרשים, והיינו משנעים אותן עם קוגלגרים. בעזרת העגלות האלו היה אפשר למכור סברס, אבל היה צריך להגיע איתן עד רחוב אבן גבירול המאוכלס כי בין אבן גבירול לוויצמן לא היו בתים. ההגעה לאבן גבירול הייתה כרוכה בסיכון כי ילדי סומייל היו רואים בנו פולשים, והם היו די אלימים נגדנו".

..

.