בית קצמן / בית בנק הספנות  מאת עידו ששון

הבית ברחוב אחד העם 35 נבנה עבור הגברת פסיה קצמן (1854-1933) בסמוך לבית הספר העירוני לבנים שבנייתו הסתיימה שנה קודם. הבית שתוכנן בשנת 1925 על ידי אדריכל יוסף מינור (1885-1966) משלב בין סגנון רומנטי מזרחי וסגנון ניאו-קלאסי. הבית נבנה למגורי משפחת קצמן לצד דירות להשכרה, בעיקר לעולי העלייה הרביעית שהציפו את תל אביב. המבנה בן שלוש קומות, בעל מספר גרמי מדרגות בקצותיו, אולם מרכזי לקיום אירועים, תפילות וכנסים (מועדון ברית ישורון) ובית ספר לנגינה. 

בחזית המיוחדת של המבנה, במרווחים שבין הקשתות, מוטבעים ארבעה מדליוני אריחי קרמיקה של בית הספר לאמנות בצלאל בירושלים, השווים בגודלם וצורתם ובהם דיוקנאות של ארבעה מנביאי ישראל: ישעיהו, ירמיהו, אליהו ודוד המלך תחומים ברימונים. לפי בתיה כרמיאל (מחברת הספר 'אריחים מעטרים עיר'  בהוצאת המוזיאון לתולדות תל אביב יפו, 1996), המתווים צויירו על ידי בוריס שץ עצמו.   

המשפחה המשיכה לגור במבנה לפחות עד שנות החמישים של המאה הקודמת, תוך השכרת הדירות הן למגורים והן לצרכי משרדים. הבית הוזנח במשך  עשרות שנים. בשנות השמונים של המאה הקודמת נרכש הבית על ידי חברת בנק הספנות ותכננה לבנות במקומו בית משרדים מודרני תוך שימור ושיקום חזית המבנה המקורית. בית קצמן נהרס וכל מה שנותר ממנו היה קיר החזית שחוזק ונשען על עמודי פלדה. עם תחילת עבודות החפירה התמוטט הקיר. ליזמים לא נותר, אלא לבנות בניין חדש לחלוטין. החזית המקורית שעוצבה על ידי האדריכל מינור שוחזרה על ידי האדריכלית עדה-כרמי מלמד. הקומות העליונות של בניין המשרדים החדש נבנו בנסיגה על מנת להדגיש את חזית הבית ששוחזרה.

את הטור 'רשימות תל אביביות' בעיתון הארץ (בתאריך 24.2.2023) הקדיש אברהם בלבן לסיפור בית קצמן: אני עומד עם מירי מרגלית (בילדותה מרים קנין) בבוקר חורפי מול רחוב אחד העם 35. הבית ידוע היום כ"בית הנביאים", אבל כשמירי נולדה בדירה שהוקמה על גגו המקורי של הבניין, הבית היה ידוע בתל אביב הקטנה כ"בית קצמן". השלט "בית קצמן", העשוי אריחי קרמיקה צבעוניים, היה דבוק לחזית הבית ולדבריה של מירי הוא שמור עדיין במוזיאון לתולדות תל אביב. היא מקווה שיום אחד יעלה בידה לשכנע את אנשי העירייה להחזיר את השלט למקומו. מירי סיפרה לי בטלפון על הבית המיוחד הזה, ועל אריחי הקרמיקה עם דיוקנאות הנביאים שבחזיתו, אבל כשאנחנו נפגשים מולו מרתק אותי קודם כל סיפור משפחתי שבמרכזו כמה נשים חזקות ועצמאיות.

מה עושה בשנת 1920 אלמנה יהודייה בעלת אמצעים שחמשת בניה הבוגרים אינם מצליחים להסדיר ביניהם את הירושה בדרכי שלום? עוזבת את ילדיה ועולה לפלשתינה לבדה עם סכום כסף נאה. פסיה קצמן נולדה בשנת 1854 בריגה אשר בלטביה. בעלה נפטר בגיל 45, והותיר אותה עם רכוש ניכר. בשנת 1920, בגיל שבו רוב האנשים מאיטים את פעילותם ומקווים לזיקנה בריאה ושליווה, עולה פסיה לבדה על אוניה ויורדת ממנה בנמל יפו. 

יש לה גם רעיון מה תעשה עם כספה. היא מתעניינת בשמות אדריכלים מקומיים ושמו של יוסף מינור, מי שתכנן בין השאר את בית ביאליק, מושך את תשומת ליבה. מינור מתכנן לה בניין בן שלוש קומות, אחד הבניינים הראשונים שהוקמו בתל אביב במיוחד למגורים בשכירות. המזל משחק לה: כשהבית נחנך בשנת 1925 העלייה הרביעית בשיאה (זוהי למעשה העלייה התל אביבית הראשונה, בהבדל מעליות קודמות שאנשיהן לא חיפשו מרכזים עירוניים), והדרישה לדיור בשיאה. מה גם שסגנונו האלקטי של הבית, עם הקשתות המחודדות ודיוקנאות הנביאים שבחזיתו, מושך תשומת לב רבה ונודע בכל העיר. 

מירי מדברת במהירות ולא תמיד אני מצליח לעקוב אחריה, אבל עכשיו אני מבין שאנחנו שוב בריגה: בנה הבכור של פסיה, אריה-ליב קצמן, נזכר מדי פעם באמו החיה לבדה בתל אביב, ושואל את ילדיו מי מוכן להצטרף אליה. בוסיה בת הזקונים, שזה עתה מלאו לה שלוש עשרה, מתנדבת בשמחה. בשנת 1930 היא מצטרפת לסבתה שאותה היא בקושי זוכרת, ונהנית מהחיים החילוניים בתל אביב, חופשיה לגמרי ממרות הוריה הדתיים. החופש הזה נקלע לקשיים שלוש שנים מאוחר יותר כשפסיה נפטרת ואריה קצמן ופרידה-לאה אשתו מגיעים עם שלוש בנותיהם לאחד העם 35. אריה מקיים אורח חיים דתי ומסב את אחד מחדרי הבית לבית כנסת, אבל ניסיונו להחזיר את בוסיה למוטב אינו עולה יפה. כדי לשמור על עצמאותה היא מתחתנת בגיל שמונה עשרה ומתגרשת כמה חודשים מאוחר יותר.

בוסיה, שלא כמקובל בזמנים ההם, שומרת על עצמאותה עד גיל 33. היא עוזבת את הבית באחד העם 35, שוכרת לעצמה דירה בתל אביב ועובדת לפרנסתה כמנהלת חשבונות בבית חרושת 'עלית'. רק בשנת 1948 היא מתחתנת עם אברהם בחתונה צנועה שנערכת בחצר הבית באחד העם. הוריה מרשים לזוג הצעיר להקים דירה קטנה על גג הבית ושם נולדת מירי בשנת 1950 ושנתיים אחר כך אחותה תמר. 

"זהו", אומרת לי עכשיו מירי, "כשאני נולדתי חל שינוי בעלילה. אימא החליטה שמעכשיו היא אימא ועקרת בית, וכמו כל ההחלטות שלה היא עשתה זאת בלי פקפוקים, בלב שלם." השרביט הפמיניסטי המשפחתי עבר עכשיו לפרידה-לאה, אשתו של אריה קצמן, שניהלה את עסקי השכירות של הבית.

עסקי השכירות האלה הידרדרו במידה רבה כאשר השוכרים הפכו בזמן מלחמת העולם השנייה לדיירים מוגנים, ושכר הדירה המוגן הזה לא הספיק לתחזוקה הולמת של הבית. גם העובדה שבתקופה זו הפכו חלק מן הדירות למשרדים או לבתי מלאכה שונים לא מנעה את התפוררותו האיטית של הבניין. 

הבית נמכר על ידי המשפחה בשנת 1980 לבנק הספנות. הניסיון לשמור על החזית המרהיבה במהלך בניית בית משרדים במקום לא עלה יפה. הקשתות התמוטטו וגם אריחי הקרמיקה שעליהן דמויות הנביאים התרסקו וצריך היה לשחזרם. האדריכלית עדה כרמי-מלמד שתכננה את המבנה החדש שמרה על צורתה המקושתת של החזית. את הקומות החדשות שמעל החזית הסתירה על ידי קיר מסך עשוי זכוכית. כשהגעתי לתל אביב לפני כעשור מאוד לא אהבתי את החיבורים האלה שבין הישן-המשוחזר לבין המודרני. באחד הטורים הראשונים שפרסמתי במדור הזה השוויתי את החיבורים האלה שלאורך שדרות רוטשילד לכימרה, המפלצת היוונית המיתולוגית בעלת ראש אריה, גוף של עז וזנב של דרקון. בינתיים הפסקתי להיעלב בשמם של הבתים הישנים, והעין התרגלה לחדש.

מירי מושכת את תשומת ליבי גם לבית הסמוך, 37, שבו היה בזמנו בית הספר אחד העם. עבורה היה בית הספר מעין המשך של ביתה והיא זוכרת ילדות מאושרת בין דירות החמולה המשפחתית באחד העם 35 לבית הספר שמעבר לכביש. כשבגרה מעט הייתה לא פעם בייביסיטר של בנו הצעיר של ליובה אליאב שהיה גר ברחוב קרל נטר הסמוך.  למרות הקירבה בין הבתים, אליאב אף פעם לא היה מרשה לה לחזור לביתה לבד והיה מלווה אותה חזרה עד הדלת.

..

.