קזינו גלי אביב מאת מערכת האנציקלופדיה העירונית

ראשית שנות העשרים של המאה הקודמת. לצד בתי החלומות הנבנים, מגיעים לתל-אביב אנשי חלומות. אחד מהם, סלומון גריגורוביץ' קרזנובסקי, עסקן יהודי שעלה לארץ מהעיר אודסה, הגה את הרעיון להקמת מרכז בילוי ומרפא, קזינו ובית קפה על שפת הים. היזם שנרתם למיזם השאפתני היה העסקן יצחק לייב גולדברג (1860-1935), שתרם רבות להקמת המפעל הציוני ושאף להקים "מועדון אזרחי פתוח לכל, כדי שיסתופפו בו אנשי תעשיה, איכרים ואנשי רוח כאחד". בחוף הים, במפגש הטיילת הקצרה הנסללת ורחוב אלנבי, תכננו בשנת 1921 המהנדס ארפאד גוט (1877-1948) והאדריכל יהודה מגידוביץ' (1886-1961) מבנה אקלקטי מפואר ויוצא דופן בן שלוש קומות, אשר חזיתו הסימטרית פונה אל רחוב אלנבי וחלקו האחורי נשען על עמודי בטון אשר קובעו בתוך הnים.

ב'קזינו' לא נערכו הימורים. המקום שימש למעשה כבית קפה ומסעדה יוקרתית בט הופיעה תכופות תזמורת ריקודים. הקומה השניה שימשה כמסעדה וגינת חורף וקומת הגג שימשה כגינת קיץ ובית קפה לילי, עם מרפסת רחבה הצופה אל הים ואל גבעת יפו. את הבאים למקום קידמו שתי מזרקות. עקב תנאי מזג אוויר קשים בחורף המקום פעל בתקופת הקיץ בלבד. זאת והוצאות התחזוקה הגבוהות, הביאו את הבעלים לפשיטת רגל. המקום נרכש על ידי משה אברבנאל ומרדכי וייסר, בעלי ראינוע עדן, שופץ ונחנך מחדש בחודש מאי 1923 בשם 'גלי אביב', בניהולו של ירושלים סגל (1898-1993). את המקום פקדו מבקרים רבים והוא היווה מרכז בילוי פוליטי וחברתי. במקום התארחו אורחים רבים מהארץ ומחו"ל ואישים חשובים כדוגמת הרברט סמואל, הלורד בלפור, ביאליק ואחד העם. יצחק לייב גולדברג כתב ביומנו ב-4 במרץ 1925, לאחר הנחת אבן הפינה לבית עיתון הארץ ברחוב מונטיפיורי: "בערב התאספו כל עובדי 'הארץ', הסופרים עם הפועלים בקזינו, שתו יין ושרו שירים".

אחזקת המבנה היקרה, תקופת פעילות עונתית קצרה של מספר חודשים ותפריט יקר, גרמו לבעלים לעזוב אותו עקב אי-כדאיות כלכלית ובשנת 1927 המקום עבר לידיו של נחום גרינבלאט.

בראשית שנות השלושים התפתח האזור ובתי קפה נוספים נפתחו (כדוגמת מסעדת מלון סן-רמו, קפה תרשיש). בעקבות גל העליה החמישית והשלכותיה, ירד מעמדו של המקום. למרות הניסיונות והמאמצים לשפר את מראהו החיצוני, נראו נזקי מזג האוויר בקירות המבנה. הנזק החמור ביותר נגרם בסערות העוצמתיות בחורף 1936. עקב מצבו הירוד של המבנה הוא הוגדר אז כמבנה מסוכן, והעירייה החליטה להרסו כחלק מהתכנית להקמת טיילת חדשה. באוגוסט 1939 נהרס המבנה.

בספר 'ימי הכלניות' (הוצאת כתר, 1999) תיאר תום שגב את המבנה יוצא הדופן שנבנה מעל גלי הים: הקאזינו לא היה בית הימורים כי אם בית קפה! אך שמו היומרני היה יאה לתל-אביב. פנטזיה על החול שהציתה את דמיונם של בעלי חזון ושרלטנים מכל ארץ. הכסף להקמת ה'קאזינו' בא מיזמים באמריקה, האדריכל, יהודה מגידוביץ, בא על ה'רוסלן' מאוקראינה. הוא הזכיר לרואיו את בתי הנופש שהקימו להם עשירי אודסה על החוף, אך דמה יותר לאוהל קרקס ענקי; שמו הרשמי - גלי אביב - נקבע בעברית ובאנגלית בתוך שני שלטים דמויי גלגלים והם שיוו לחזית הבניין מראה של ספק מאוורר ענק, ספק טחנת רוח דמיונית. היו שם מרפסות מצועצעות ולמפיונים חינניים, דגלונים וגגוני אפיריון. "מסביב לגזוזטרה סידרנו מזרקות של מים ואש חשמל", נאמר במודעות שפרסמו בעלי המקום, "הזורקות ביום נטפי מים ומשובבות נפש ובלילה הן זורקות אש חשמל קרה ומרהיבה". ראש העיר דיזנגוף ועמיתיו התייחסו אל ה'קאזינו' כמו היה מבנה ציבורי בעל חשיבות לאומית... תזמורת ריקודים ניגנה פוקסטרוט וצ'ארלסטון; "המפקדים האנגלים היו אוכלים שם ארוחת צהריים", נזכר לימים אחד הברמנים: "הם הכירו בקאזינו את הבחורות היהודיות, הזמינו אותן על חשבונם והיו מקרים שזה נגמר בחתונה. היה שמח והיתה אװירה".

.

.