בית מאיר מטלון (בית הכנסת אנוסי משהד) מאת שולה וידריך

בתמונה שצולמה בתחילת שנות העשרים ברחוב לילינבלום לכיוון צפון (מתוך הארכיון הציוני), נראית היטב שורת הבתים שנבנתה בגבולה הדרומי של שכונת אהל משה (ברחוב הנקרא עין-גנים החל משנות השלושים). במרכז הצילום נראה בית בן קומה אחת ובו שני אגפים. זהו ביתו של מאיר מטלון שנבנה בשנת 1907 בשכונת אהל משה. בתמונה משנת 2012 (צילום: הניה מליכסון) נראית חזית הבית הפונה לרחוב עין-גנים ועליה לוח שיש ישן עם הכיתוב: "בית הכנסת אנוסי משהד". מעליה, נראה שלט המעיד כי "כאן יבנה מרכז מורשת יהדות משהד".

בית מאיר מטלון נבנה כקובייה ריבועית עם גג שטוח, במרכז החזית אגף בולט, מרפסת מלווה בגדר אבן מקיפה את החזית בנויה על קו הכביש. הבית בנוי בשני אגפים הסוגרים חצר פנימית. המבנה המקורי נבנה מלבני כורכר וההרחבות נבנו מלבני מלט. ניתן לזהות את אבן הכורכר בקיר המבנה הפונה לצד החצר. הבית נטוש ומתפורר ומן הראוי להחזיר עטרה ליושנה ולשמר את המבנה ההיסטורי המייצג באופן נאמן את הסגנון המקובל באותה תקופה, ונותרו בו פרטים מקוריים: פתחים מלבניים מאורכים, תריסי עץ, וחלון יפואי עגול במרכז החזית בו היה ויטראג' בצורת מגן דוד, ציורי קיר בחדר השמש, פתח כניסה יפואי מאלמנטים טרומיים, שער עליו חרוט מגן דוד, ובוסתן עצי פרי הנצפה בתצלומי אוויר היסטוריים.

מאיר מטלון, בנו של יצחק מטלון ממחדשי הישוב היהודי ביפו, נולד בשנת 1886 ונפטר בשנת 1960. עסק בבנקאות ושימש כפקיד בבית המשפט, לאחר מכן עבר לעסקי מסחר ופתח חנות ברחוב בית אשל ביפו למוצרי חברת HIS MASTERS VOICE שעסקה בייצור ושיווק פטיפונים ורמקולים. מטלון, שהיה בין ראשוני רוכשי הקרקעות בשכונת אהל משה, נישא לשרלוט, בת הרב יעקב שטרן, שנולדה במצרים, במלחמת העולם הראשונה בתקופת הגירוש הטורקי של יהודי יפו ותל אביב ברח מאיר מטלון למושבה זכרון יעקב ושם אולץ להתגייס לצבא הטורקי, תקופה קשה שגרמה לו לסבל רב. במפקד תושבים משנת 1928 מופיע מאיר מטלון בן יצחק בכתובת זאת. מקצועו הוגדר כפקיד. ילדיהם רחל, יצחק, רבקה ויעקב הבן הצעיר. שרלוט ומאיר מטלון קבורים בבית העלמין קרית שאול. משפחת מטלון, צאצאים למגורשי ספרד ופורטוגל, עסקה בסחר בדים ועלתה מעיראק בשנת 1817 . אבי המשפחה אהרון מטלון נידב חלק מסכום הכסף ששימש להקמת אכסניה ליהודים ביפו העתיקה שהיתה מוכרת בשם חצר היהודים (ד'הר אל-יהוד). אביו של מאיר, יצחק מטלון היה בין מייסדי ארגון בני ציון שנועד לסייע ליהודים שבאו מרוסיה, ומראשוני הפרדסנים. אחיו של מאיר, משה מטלון היה ממייסדי שכונת מרכז מסחרי. כל בני המשפחה היו עסקנים בוועדים השונים שפעלו לטובת הציבור היהודי ביפו ואחר כך גם בתל-אביב.

מאיר מטלון החזיק בבית עד שנת 1943, אז הועברה הבעלות לידי קבוצת רוכשים שמנתה את: פרזלה אמוני, שוקרלה ישמעיל לוי,אחזדה אחיזו ועצטאלה לויאן. בשנת 1947 בוצעו שינויים במבנה לצורך התאמתו עבור בית הכנסת אנוסי משהד. את שלושת החדרים הפכו לאולם תפילה, המחסן הפך למגורי השמש, ונפתחו פתחים מעזרת נשים אל האולם המרכזי. הכניסה אל הבית ואל בית הכנסת הייתה דרך השער המסוגנן בקצה רחוב תחכמוני. בשנת 1991 קרסה התקרה בחדר השמש, ובשנת 1995 נהרסה חומת הכורכר התוחמת את החצר בשל סכנת התמוטטות.

חברי הקהילה היהודית במשהד (עיר בצפון-מזרח אירן) נאלצו להתאסלם ולחיות כמוסלמים במשך 120 שנה. ראשיתה של קהילה זאת בשנת 1743 כשהמנהיג נאדר שאה, לא סמך על נתיניו המוסלמים-שיעים. כתוצאה מכך הוא העביר יהודים לעיר משהד ומינה אותם לשומרי אוצרותיו. היהודים השתלבו בחיי הכלכלה, היה להם ידע בגידול תולעי משי ובייצור אריגי כותנה. עם מותו של נאדר שאה בשנת 1747 נותרה הקהילה שמנתה כשלוש מאות משפחות ללא הגנה. בעקבות עלילת דם בשנת 1839, הורו קנאי דת מוסלמים על ג'יהאד (מלחמת קודש כלפי היהודים). הפוגרום החל לפני חג הפסח, קנאים שיעים התנפלו על הקהילה היהודית הקטנה ורצחו 35 איש, ואת הנותרים אילצו להמיר את דתם ולהתאסלם. היהודים החלו לחיות בזהות כפולה. הם שמרו על יהדותם בסתר תוך נטילת סיכון רב ונקראו בפי המוסלמים "ג'דיד אל אסלאם" (המוסלמים החדשים). הם נקברו בנפרד מהמוסלמים ונמנעו מנישואי תערובת. זאת באמצעות אירוסי בנותיהם לאחר היוולדן. לצורך הגנה בנו היהודים את בתיהם מחוברים על ידי חצרות ומעברים צרים, ונחפרו מרתפים להסתרת הנשים והילדים בעת צרה.

תחילת העלייה לארץ ישראל התרחשה כאשר אנוסי משהד החלו לעלות עם המוסלמים אל המקומות הקדושים לאיסלם השיעי כגון מכה, כרבלה, וירושלים. כך, במסווה של עלייה לרגל, השתקעו בארץ ולא חזרו למשהד. גל העלייה הראשון החל בשנת 1893 והשני בשנת 1903. ראשוני האנוסים התיישבו בעיקר בירושלים.

בשנת 1941 תפס את השלטון ריזה שאה פהלווי (1919-1980) במקומו של אביו שהודח בעקבות הפלישה הסובייטית-בריטית לאירן. פהלווי, השאה האחרון של אירן, פעל לחילון המדינה,לקידום זכויות נשים, לבוש חילוני ולימודים מעורבים. הוא הסיר את ההגבלות על שיבת אנוסי משהד ליהדות. ריזה שאה דרש מכל תושב בפרס להירשם במרשם תושבים, אך יהודי משהד לא העזו להכריז על יהדותם ונרשמו בכינוי "כאלימי"(אנשי תורה) . ב-1946, שנתיים לפני הקמת המדינה, פרצה עלילת דם נוספת, ובעקבות מפגשים עם שליחי עלייה מטעם ארגוני המחתרת היהודית, עלו יהודי משהד לארץ ישראל והקימו קהילות בבני ברק, תל אביב, הרצליה ומאוחר יותר גם בחולון.

בראיון שנערך עם מר ציון אהרוני שומר בית הכנסת, הוא העיד כי בתקופה בה הוא משמש כשומר המבנה, התדרדר מצבו הפיזי של הבית והוא הלך והתפורר. בשנות השבעים שימש בתפקיד רב בית הכנסת "מולה חליל", הרב הראשי של יהודי משהד בארץ ואישיות נערצת על בני הקהילה. בית הכנסת שימש גם כמרכז חברתי, בו עסקו חברי הועד בעזרה לקהילה, בתרומות לנזקקים, בוררות בין סכסוכים והשכנת שלום. נוסח התפילה בבית הכנסת היה ספרדי עם תיקונים שהנהיג הרב עובדיה יוסף. החדר בכניסה הראשית שימש כמשרד ודרכו ניתן היה לעבור לעזרת נשים שהיה חדר קטן ובו פתחים מקושתים, מהם ניתן היה להשקיף אל האולם הגדול של בית הכנסת. מהכניסה הצדדית המסוגננת, באגף הדרומי נכנסו אל החצר וממנה אל החלל הגדול של בית הכנסת בו ניצבה הבמה וארון הקודש. מימין לכניסה, היתה דירתו של השמש בה ניתן לזהות כיום ציורי קיר ששרדו.

במהלך השנים התפזרו בני הקהילה ואוכלוסיית המתפללים התדלדלה. לכן, נדד בהמשך בית הכנסת אנוסי משהד לכתובת חדשה בצפון העיר ברחוב יהושע בן נון 63, גבול שכונת הצריפים פרדס לוין לשעבר ובקרבת בית המטבחיים שפעל ברחוב יהושע בן-נון.

.

.