שכונת החוראנים באבו כביר מאת דני רכט

חוראן הוא חבל ארץ בדרומה של סוריה בקרבת הגבול עם ירדן. גבולותיו חופפים בקירוב את ארץ הבשן המקראית. אלא שהכינוי "חוראנים" בשפה העברית, אינו מתייחס בהכרח לארץ מוצא. במילון הסלנג המקיף מאת רוביק רוזנטל, נכתב על הביטוי חוראני: "פשוט, עני, מוזנח". בערך על החוראן באנציקלופדיה אריאל (הוצאת עם עובד, 1977) כתב זאב וילנאי "בימי המנדט הבריטי באו אלפי חוראנים אל הארץ והיו פועלים שכירי יום בנמלים, בבניין בתים ובמטעי יהודים". בחודש אוגוסט 1934 דיווח היומון הסורי La Syrie לקוראיו ש"30,000 עד 36,000 מהגרים חוראנים מסוריה הגיעו לפלסטינה בחודשים האחרונים".

במחצית הראשונה של שנות השלושים קמה שכונת פועלים חוראנים בשטח שבין גרעין הכפר אבו כביר לבין אדמת מילר (חלק משטח שכונת גבעת הרצל). רובה של שכונת החוראנים היה בשטח שבין רחובות הפטיש, שוקן, קיבוץ גלויות והרצל כיום. מיעוטה בשטח ממזרח לרחוב שוקן, בחלקה הדרומי של קריית המלאכה. העדפתו של האפנדי בעל הקרקע להשכיר את השטח לחוראנים וסירובו למכור את השטח ליהודים, מנעה אז את המשך סלילתו של רחוב העליה דרומה עד לחיבורו לרחוב אבו כביר (דרך קיבוץ גלויות כיום). ריכוז נוסף של פועלים חוראנים התגורר בבקתות מאולתרות שהוקמו בשטח בית הקברות קובת שייח מוראד, כ-800 מטר מערבה מהשכונה.

הכפר אבו כביר הוקם על ידי מהגרי עבודה (מכפר בדלתת הנילוס במצרים). "עליית החוראנים" כמאה שנה לאחר ההגירה המצרית היתה חלק מתופעה רחבה יותר בה מהגרי עבודה מארצות ערב הגיעו לארץ בעקבות הפרוספריטי שהביאה עליית היהודים. זאת תוך שהם מגדילים משמעותית את מספרם של תושבי הארץ הערבים. דו"ח ועדת פיל הבריטית פירט נקודה זאת: "הגידול באוכלוסיה הערבית מורגש במיוחד בריכוזים העירונים המושפעים על ידי הפיתוח היהודי. השוואת מפקדי האוכלוסין של שנת 1922 ושנת 1931 מתעדת גידול של 86% בחיפה, 62% ביפו ו-37% בירושלים. זאת לעומת 7% בלבד בשכם ובחברון וירידה של 2% בעזה".

החוראנים העניים וחסרי ההשכלה היו מטרה קלה לתועמלנים הערבים. פועלים חוראנים לא ליגאלים ששהו בארץ מספר חודשים בלבד מצאו עצמם משתתפים בארועי הדמים במהלך תקופת המרד הערבי הגדול (1936-1939). עתון דואר היום ציטט לאחר פרוץ המאורעות מעיתון פלסטין היפואי, כי "השלטונות ביפו סבורים שהחוראנים הם אשר הציתו את האש בשעת המהומות ביפו ולכן החליטו מעתה לשלחם מן הארץ". למרות זאת, נשארו חלק מהחוראנים במקומם, ובהמשך הגיעו נוספים. בתשובה לשאלה שהפנה כתב עיתון המשקיף למנהל לשכת המודיעין של ממשלת המנדט, במסיבת עתונאים שהתקיימה בתחילת חודש ספטמבר 1946 הודה מר סטאבס כי "לממשלה ידוע על קיומו של מחנה חוראנים בלתי ליגאלים באזור יפו, שרובם עובדים בנמל, אך לעיתים קרובות אוסרים אותם והם נידונים לגירוש מהארץ".

בתאריך 16 בפברואר 1948 נכתב בעיתון מעריב: "זוהי שכונה טיפוסית של קצווי כרך. מקום משכנה של דלת העם ומאורה לכל מיני טיפוסים פלילים ואנשי העולם התחתון". חודש וחצי אחר כך, בליל ה-31 במרץ 1948, פרצו כוחות ההגנה אל תוך אבו כביר לאחר הפגזה קשה נהרסו רוב בתיה של שכונת החוראנים. המעט שנותר נהרס בהמשך אותה השנה. השטח עבר חישוף (בשפה הצה"לית של ימינו) ולפי תצלום אוויר משנת 1949 לא נותר שריד לשכונת החוראנים באבו כביר.

..

.