בית שיינביץ (דירות מרוז ושכטר) מאת דני רכט

ברחוב מזא"ה 26 ניצב בית דירות לא גדול. כשתוכנן המבנה נכללו בו רק שש דירות. שלוש דירות בנות שלושה חדרים כל אחת באגף הקרוב לרחוב ושלוש דירות בנות ארבעה חדרים כל אחת באגף שנבנה בנסיגה בעומק המגרש. מדובר בדירות מרווחות שהדיירים בהן זוכים לשקט ולפרטיות. באותן השנים כבר היתה סביבה זאת מאוכלסת בחלקה. בית לבונטין ובית דושמן הסמוכים נבנו עשור קודם.

את בניית הבית יזמו ב-1933 אפרים פייס ורעייתו בת-ציון ואת תכנונו מסרו לידי המהנדס פנחס ביז'ונסקי (1885-1992) שהתגורר אז בבית ביז'ונסקי (לימים בית רישה רוזן) ברחוב בלפור 40 פינת רחוב אחד העם 86. ביתם של בני הזוג פייס לא נבנה ושנתיים אחר כך (1935) נמכר הפרוייקט על חלקיו (המגרש, תכניות המהנדס ורשיון העיריה) לגברת יבגניה שיינביץ אשר ביקשה מהמהנדס מ. בן-שאול (משרדו ברחוב מזא"ה 48) להוסיף לתכניות הבניין מערכת חימום מים מרכזית אשר מוקמה במרתף. כשהבנייה החלה (1936) כבר היה עסוק המהנדס ביז'ונסקי בבניית ביתו הפרטי ברחוב עין ורד 4, במרחק של כשישים מטר בלבד מהבית הנבנה ברחוב מזא"ה. בין דיירי הבית היו שתי דמויות בולטות.

בשנת 1938 החליף ד"ר אליהו מרוז (במקור רוזנבאום) את יצחק אלטרמן (אביו של נתן אלתרמן) בתפקיד מנהל מחלקת החינוך העירונית, תפקיד אותו מילא במשך 14 שנה, עד למותו הפתאומי כתוצאה מהתקף לב. הוא נולד בפולין, למד באוניברסיטה ובסמינר לרבנים בוינה ושימש כמנהל בתי ספר עבריים בפולין. מרוז (רוזנבאום) עלה לארץ בשנת 1929 ושלוש שנים אחר כך החל לעבוד בעירייה. בהמשך מונה לעמוד בראש מחלקת החינוך והתרבות העירונית.

ד"ר מרוז פעל להקמת בית ספר תיכון עירוני שפעל זמנית בשנתו הראשונה במבנה בית הספר אחד העם ובהמשך פעל בבית גימנסיה בלפור, צעדים ספורים מדירתו הפרטית. מרוז היה גם בין הדוחפים לייסוד בית הספר המקצועי שבח שפעל תחילה במבנה ששימש בעבר את בית החרושת סיליקט ועבר לבניין שנבנה עבורו בהר התקווה לצד רחוב המסגר. לצד עבודתו בעיריה היה מרוז פעיל במסגרות שונות: לשכת שער ציון של בני ברית, הועד למען התיאטרון הקאמרי, הועד למען האופרה הישראלית, ועוד.

מסע הלוויתו ב-2 ביולי 1952 החל בבית שיינביץ בו התגורר, יצא אל בית העיריה ברחוב ביאליק, המשיך אל בית מלון סן רמו על שפת הים (ששימש אז את משרדי מחלקת החינוך העירונית), ומשם אל בית הקברות נחלת יצחק שם נטמן.

ד"ר רוזנבאום שינה את שמו למרוז שנה לפני מותו. בשנות החמישים הונצח זכרו בשם בית הגימנסיה העירונית שנבנתה בשדות שרונה וידוע כבית ספר תיכון עירוני א'. בשנת 1957 הכריזה קרן התרבות אמריקה-ישראל על פרס על שם הד"ר אליהו מרוז בסך 500 לירות "לשם עידוד המחקר המדעי בשטח החינוך בישראל וביחוד בשטח האדמיניסטרציה החינוכית". את ד"ר מרוז החליף ד"ר שאול לוין, אשר כיהן קודם כמנהל מחלקת החינוך בעיריית נתניה.

בדירה אחרת בבית שיינביץ התגוררו מנהיג הפועלים אליעזר שכטר (1902-1939) ואשתו דבורה, רופאת נשים במקצועה. בטרם עברו לדירה זו גרו בני הזוג שכטר ברחוב פרץ חיות 22. שכטר שנולד ברומניה, כיהן כמזכיר מפלגת פועלי ציון צ"ס בגרמניה ואח"כ כיהן בתפקיד דומה בפראג, בירת צ'כוסלובקיה. הוא עלה לארץ ב-1934 ובין השנים 1948-1959 כיהן כמזכיר מועצת פועלי תל-אביב (החליף את לוי אשכול) וחלש על פעילותה מלשכתו בבית ברנר.

בהמשך היה שכטר מהבולטים בנציגי מפא"י במועצת העיריה. לקראת הבחירות לעיריה ב-1955 היה שכטר מועמד מפא"י לראשות העיריה, אלא שמול לבנון' ראש העיריה המכהן, היה ברור לראשי המפלגה כי מועמד מ'הליגה הלאומית' יכבוש את העיריה מידי אנשי המחנה האזרחי, ושכטר הוחלף בגולדה מאיר. לאחר שגולדה לא נבחרה היא חזרה למשרד העבודה ושכטר כיהן כסגן ראש העיריה. בתאריך 31 אוקטובר 1962 הניחו שר השיכון אלמוגי וסגן ראש העיריה שכטר את אבן פינה לשיכון עממי וחסכון לבניין דרום צהלה שהקים אגף השיכון במשרד העבודה. לימים נקרא השיכון נווה שרת.

מסע הלוויתו של אליעזר שכטר ב-25 באוגוסט 1969, יצא מבית העיריה, התעכב בבית ברנר והמשיך משם אל בית הקברות נחלת יצחק שם נטמן. על שמו של שכטר נקראה שכונת נווה אליעזר בדרום-מזרח העיר אשר הוקמה על חלק מאדמות הכפר הערבי סלמה.

אליעזר שכטר באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו:

נולד בצ'רנוביץ (רומניה) בשנת תרס"ב (12.3.1902) לאביו אליהו שולזינגר (אב בית דין בצ'רנוביץ, רב בבוקרשט, כעת בבני-ברק) ולאמו זיסל שכטר . בגיל שלש החל ללמוד בחדר. בגיל ארבע כבר למד "חומש". בגיל שש יצא מהחדר והמשיך ללמוד תורה מפי "מלמד" ומפי אביו. בגיל בר-מצוה סיים את הש"ס. מעתה התמסר ללימודי חול. התכונן לבחינות אכסטרניות, ועמד בהן בשנת 1921. בשנת 1922 נסע לברלין ונרשם לאוניברסיטה במדעי הסוציולוגיה. המשיך ללמוד בלייפציג. את עבודת הסיום כתב על הנושא: "אפשרות קיום לעם נטול מולדת".

מיום התחלת לימודיו בחו"ל החלה פעולתו הציבורית. נבחר כחבר האכזקוטיבה של אגודת הסטודנטים בגרמניה ואחרי נסיעתו של מלך ניישטט נבחר למזכיר מפלגת פועלי ציון צ.ס. בשנים 1924, 1925, 1926 ערך נסיעות תעמולה למען המפלגה בערי גרמניה, ועמד במערכה נגד היהודים המתבוללים מימין והיהודים הקומוניסטים משמאל. משנת 1926 פעל במפלגה בלייפציג. הקים שם מועדון לסטודנטים. באותה תקופה החל בפעולתו העיתונאית. כתב בעתונות הגרמנית הסוציאל דימוקרטית. בשנת 1929 הוציא לאור את העתון "דאס אידישע פאלקסבלאט", עתון המפלגה בגרמנית.

בשנת 1933 עבר לצ'כיה והיה למזכיר הארצי של המפלגה. בשנת 1933 השתתף בועידת ה"וולט פרבנד" בתלאביב, חזר לצ'כיה לסיים את ענייניו ועלה ארצה ב-1934. נשלח לחדרה כמרכז ועדת התרבות. משם הועבר לתל-אביב לריכוז ועדת השקל והבחירות לקונגרס מטעם מועצת פועלי יפו ותל-אביב. כמו כן שמש כמזכיר הסתדרות הפקידים בתל אביב ואח"כ חבר מרכז הפקידים.

בימי ראשותו של לוי אשכול במועצת פועלי יפו תלאביב היה חבר המזכירות של המועצה. כאשר לוי אש כול עבר בשנת 1948 למשרד הבטחון מילא את מקומו כמזכיר המועצה. אח"כ נבחר לתפקיד זה של מזכיר מועצת פועלי יפו תל-אביב.

הוא חבר הועד הפועל של ההסתדרות. השתתף במאמרים ב"דבר" ו"הפועל הצעיר". בשנת 1934 נשא לאשה את ד''ר דבורה מבית כהנא (רופאת נשים). צאצאיו: נעמי, דן.

.

.