ביח"ר הדר-שפלן מאת דני רכט

להכרות עם הפרק הקודם בתולדות בית החרושת, מומלץ לקרוא את הערך על ביח"ר הדר-שפלן בנווה שלום.

בתחילת שנות השלושים היה הדר-שפלן בית החרושת היחיד במזרח התיכון שייצר גביעי קרטון לגלידה, דבש, ריבה ושמנת. עם הגידול בפעילות ביח"ר הדר-שפלן בנווה שלום החליטה חיה שפלן (1879-1964), אלמנתו של בנימין יהושע שניהלה לאחר מות בעלה את המפעל, לבנות עבורו בית חדש שיאפשר את הגדלת כושר הייצור. למטרה זאת רכשה מהעיריה מגרש בשטח של מעט יותר מדונם בשולי שכונת החרושת. בחודש יולי 1933 קיבלה הגברת שפלן מהעיריה היתר לבניית בית חרושת ובו שתי קומות המכיל: אולם עבודה, אולם מכונות ומשרד בקומה א. ומחסנים בקומה ב' (קומה חלקית שהושלמה שנה אחר כך). בנוסף הותר לגברת שפלן לבנות בחצר המפעל בניין נוסף, קטן יותר, ובו חדרי מנוחה לגברים ולגברות, חדרי הלבשה ומקלחות לעובדים וכן מחסן נוסף.

מאחר והמפעל הוקם בקצה שכונת החרושת (אדמת גאולה ד') בסמוך לבניין התעשייה הזעירה ולגבול שכונת הרכבת (שכונת העגלונים), הופיעה שכונת הרכבת ככתובת בית החרושת בפרסומים שונים. התכנון והפיקוח על הבנייה הופקדו בידי המהנדס מרדכי רוזנגרטן והארכיטקטית גרטרוד גולדשמידט. הגברת שפלן התגוררה באותה העת בבית קלייזנר טובים (בית האדמירליות) ברחוב אלנבי 11.

היקף הייצור המתגבר והצורך להחזיק מלאי גדול של חומרי גלם הביא להשלמת בניית קומה ב' על כל שטח הבניין. אלא שגם המחסנים החדשים בקומה השניה לא נתנו מענה לכל צרכי האחסון. במכתב שמוען לעיריה ונשלח בחודש פברואר 1938, נכתב: "כתוצאה מתנודות במחירי חומרי הגלם בשוקי חו"ל היה עלינו להזמין קרטון יותר מהכמויות הרגילות בכדי להבטיח את אפשרות עבודתנו. מחוסר מקום נאלצנו לשים את הקרטון בחצר בית החרושת". מישהו מהמחלקה הטכנית בעיריה הוסיף בכתב ידו בשולי הדף: "לדעתי מסוכן מאוד להחזיק נייר וקרטון במקום פתוח בשים לב לעובדה שזה אזור נפט" (מאגרי חברות הנפט סוֹקוֹני וואקום, של ומאנטאשֶפט היו בקרבת מקום ד.ר.). בעקבות ביקור אנשי מכבי אש מתנדבים במקום הוחלט לחייב את בעלי בית החרושת להתקין על חשבונם שני ברזי שריפה ולרכוש 50-60 מטר צנורות בד או גומי שיוכלו "לשמש מניעה רצינית של התפשטות אש בראשיתה".

מגרש בית החרושת הדר-שפלן גבל בפרדס חסן ערפה (Hasan Arafe). במכתב שהתקבל במשרד העירוני בחודש יוני 1940 מאת עורך הדין מחמוד קעוד, בשמו של חסן אפנדי סאלים ערפה, מבהיר עו"ד קעוד כי מרשו אינו מאשר את בקשת ביח"ר הדר-שפלן לבניית מקלט נגד הפצצות עבור עובדיו בגבול הפרדס. באותה השנה העסיקה משפחת שפלן במפעל שבעים עובדים. שנתיים אחר כך, בהתקפת מטוסים מצרים ב18 במאי 1948 (התקפה בה נפגעה בין השאר, התחנה המרכזית הישנה), נפלו שלוש פצצות בסמיכות למבנה בית החרושת שנפגע מההדף וניזוק באופן קשה.

עוד קודם, עבר ניהול בית החרושת הדר-שפלן אל דור הבנים: מקס (1904-1974) וליאופולד (1901-1995). ובשנות החמישים שולבו בעבודת המפעל גם הנכדים יהושע ועמרם. הסבתא חיה שפלן שעסקה לצד מפעל חייה גם בפעילות ציונית, הלכה לעולמה בשנת 1964 והובאה למנוחות בבית הקברות נחלת יצחק. שלוש שנים קודם, ב-1961, זכה מפעל חייה בפרס קפלן. זאת בזכות יעול שיטות העבודה במפעל (לדוגמא: מכונה אותה הפעילו בעבר שבעה עובדים, הופעלה בהמשך על ידי שלושה עובדים בלבד. בקטלוג המסחר בפלסטינה משנת 1946 פורסמה מודעה של חברת קרבידן. מפעלה היה ברמת גן, אך משרדיה לפי המודעה הם בבניין בית החרושת שברחוב החרושת 19.

בשנות השבעים פעלה במבנה חברת מוטורפרטס בעוד שמפעל הדר-שפלן נדד לכתובת חדשה ברחוב ז'בוטינסקי בפתח תקווה. בשנת 1981 נבחר נחום קולמן, מנכ"ל בית החרושת הדר-שפלן לתפקיד יו"ר האגף הכללי של התאחדות התעשיינים. בתאריך 31 במרץ 1997 התקיים בקרבת בית החרושת הוותיק טקס להחלפת שמו של רחוב החרושת והוא נקרא מאז רחוב דוד חכמי, שהיה מבעלי חברת הפניקס הישראלי. בשנת 2014 נהרס הבניין. כיום פועלת חברת הדר-שפלן באזור התעשיה החדש של יבנה.

.

.