בית העירייה הישן  מאת שולה וידריך

בשנות המנדט היה לעירייה תפקיד מרכזי בישוב והנהלתה תפקדה כממשלה זוטא בטרם הוקמה המדינה. בשנת 1921 הכריז הממשל הבריטי על תל אביב כ-Township, כלומר גוף מוניציפלי עצמאי למחצה. משרדיה פעלו במגדל המים בשדרות רוטשילד, אך עקב היקף פעילותה המתרחבת של העירייה  לא התאים המקום לצרכיה והוחלט לחפש מקום יותר מתאים. ביום 22.4.1924 נכתב בעיתון הארץ כי "האדון טולקובסקי מסר לעיריית תל אביב הלוואה בסך שמונת אלפים ליש"ט לתקופה של עשרים שנה להקמת בית העירייה". העיריה רצתה לרכוש את מגרש משפחת בנין (בו יבנה לימים בית בנין) בפינת הרחובות רוטשילד ונחלת בנימין, אך סורבה. 

באותה השנה החלה בנייתו של מבנה מפואר ביוזמת פיליפ סקורה תושב אוונסוויל (EVENSVILLE) אינדיאנה, ארה''ב, שהתכוון להקים בית מלון במיקום ייחודי בראש גבעה הצופה אל הים. את הבניין תכנן האדריכל משה צ'רנר בסגנון אקלקטי בהשראת התרבות הקלאסית בה החזית קמורה וסימטרית ושני גרמי מדרגות שהובילו משני צדדיה אל שער הכניסה המורם שיוו לבית מראה של היכל. בשל סימני המשבר הכלכלי המתקרב דחתה העירייה את הרעיון להקצות משאבים להקמת בניין חדש ומלון סקורה נשכר בשלמותו על ידי עיריית תל אביב, וכבר בשלב הבנייה החל תהליך שינוי ייעוד המבנה על ידי אדריכל העירייה דב הרשקוביץ מבית מלון לבית עיריית תל אביב.  

ביום 23.7.1925 עברו כל משרדי העירייה למלון סקורה באופן "זמני" שהפך לקבוע עד לשנת 1965.  סמיכותו של המבנה לבית ביאליק, חזותו הקלסית, והכיכר שלפניו שיוותה לו ולסביבתו מראה מהודר המתאים כמשכנה הרשמי של העירייה. כאשר נקבע המקום כמשכן העירייה הוצב בחזיתו סמל העיר שעוצב בידי נחום גוטמן. הסמל היווה את הביטוי הגרפי הרשמי המזוהה עם העיר העברית עד היום. במהלך השנים בוצעו בבניין שינויים והרחבות שכללו הוספת קומות מעל האגפים הצדדיים והמרתף, ובכך נוספו  חדרים עבור אולמות משפט עירוניים וארכיון עירוני. בהמשך שכרה העירייה עוד מבנים בסביבה כמשרדים, כך שבשנות השישים היה בית סקורה אחד מתוך כעשרה בניינים בהם שכנו משרדי עירייה. המבנה שימש כבית עירייה בתקופת כהונתם של ראשי העיר מאיר דיזנגוף, דוד בלוך, ישראל רוקח, חיים לבנון ומרדכי נמיר. הרחבה בחזית העירייה שימשה להתכנסות המונים, ציון ימי הולדת לראשי העיר, ממנה יצאו תהלוכות חגיגיות ולהבדיל, מסעות הלוויה של רבים מגדולי העיר והיישוב. 

בשנת 1956 נפטר פיליפ סקורה ובשנת 1960 עבר המבנה לבעלות העירייה.  במאי 1959 ציינה תל אביב יובל להיווסדה. ביוזמתו של ראש העיר דאז ישראל רוקח, הוקם בבית שנקר (ביאליק 26) הסמוך לבית העירייה מוזיאון היסטורי לתולדות תל אביב, כשעדיין בשלב זה התלבטו אם להפוך את בית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16 לארכיון היסטורי.  

בשנת 1965 עברו משרדי העירייה למשכן חדש בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין), בית העירייה נותר ללא שימוש עד לשנת 1970.  מאחר ובית שנקר לא עמד בדרישות נאותות לקבלת קהל הוחלט לציון 60 שנות תל אביב להעביר את המוזיאון לבית העירייה הישן. על מנת להתאים את המבנה לצרכי המוזיאון עיצבו האדריכלים נחום מרון וג'ורג' גולדשטיין, את החללים מחדש ואלה כללו אולמות תצוגה בהם הציגו את תולדות העיר מאז חידוש הישוב היהודי ביפו במאה ה-19 ועד שנות השבעים של המאה ה-20 וכלל ארכיון וספרייה, חדרו של דיזנגוף נותר על רהיטיו וחפציו, עוצבה גם גלריה להקרנת סרטים. 

באוקטובר 1971 נחנך המוזיאון לתולדות תל אביב בו השתתפו ראשוני תל אביב, שרים וחברי מועצה. הגברת אנינה קפלן לבית משפחת שלוש שימשה בתפקיד מנהלת המוזיאון הראשונה. בשנה זו נולד רעין להציב יצירת אמנות כמחווה לאמן נחום גוטמן בתוך המוזיאון אך מחוסר מקום הוחלט להציב את היצירה בכיכר בלב מזרקת מים.  לאחר שהושלמה היצירה והוצבה באתר התברר כי הלוחות המתנשאים לגובה של 3 מטר מסתירים את מבנה המוזיאון, אך האמן  גוטמן חזה כי "הקישוט האמנותי עשוי לתרום לשיפור הכיכר ולהעצמת יופייה, במיוחד לאחר שהאזור כולו ייהפך למרכז תרבות, שתנועת כלי הרכב תיאסר בתחומו".  המוזיאון נסגר בשנת 2001  תכולתו הועברה למוזיאון ארץ ישראל (מוז"א). בעוד המבנה שימש במשך כמה שנים את משרדי מחלקת שכונות ורובעים. בשנת 2003 נכלל מתחם ביאליק באזור ההכרזה של אונסקו של העיר הלבנה והוחלט לשקם את המבנה עד לפתיחתו מחדש כבית העיר.  

בשנת 2009 שנת המאה לעיר, נפתח מוזיאון בית העיר בבית העירייה הישן לציבור הרחב, לאחר שעבר תהליך שימור ושיקום בניצוחם של משרד אפרת-קובלסקי אדריכלים. על פי תפיסתם נועד השימור להשתלב בקידמה, החלל המרכזי שונה מזה המקורי והפך למרחב גדול ואיפשר תצוגה אנכית בה אפשר לצפות תוך כדי עליה בגלריות שבדפנות החלל. בצידו האחורי של הבניין מול רחוב זלמן שניאור נבנתה תוספת בצורת קופסה שחורה המכילה את אולם הגלריה. התפיסה המוזיאלית שהותוותה על ידי צוות נרחב בראשותה של איילת ביתן-שלונסקי הגדירה את המוזיאון כ"בית לעיר ולתושביה", שיציג את סיפורה של העיר תל אביב כעיר עברית ובינלאומית ובמה לתרבות אורבנית עכשווית, בה  הוצגו תערוכות מתחלפות בעלות אופי שונה, כבמה לאמנים, יוצרים ואנשי רוח מהארץ ומהעולם. לשכתו המקורית של דיזנגוף שוחזרה ולצידה נפתחה לשכה ייצוגית של ראש העיר תל אביב יפו, בה אירח ראש העיר המכהן, ראשי מדינות וערים, שגרירים, אנשי רוח ותקשורת. יחד עם המבנה שופצה גם הכיכר על ידי משרד אדריכלי הנוף מוריה –סקלי, במרכזה הוצבה בריכה נמוכה ונשתלה צמחיית מים מרהיבה לאחר שיצירת הפסיפס של האמן נחום גוטמן  שניצבה במרכזה, הועברה אל  כיכר רחבה בשדרות רוטשילד 1.   

בשנת 2019 זיהה  התעשיין והנדבן זבולון תומר ז"ל, את הצורך במוזיאון מחודש לתולדות תל אביב ותרם להקמתו בשיתוף עם קרן תל אביב לפיתוח. בספטמבר 2023 נפתח המוזיאון לציבור כמוזיאון העיר תל אביב יפו על שם זבולון ושושנה תומר. התפיסה האוצרותית היא תערוכת קבע לצד תערוכות מתחלפות, אוסף סיפורים ופלטפורמה דיגיטלית, במטרה להציג את סיפורה ההיסטורי של תל אביב-יפו ולחשוף את קווי הזהות המעצבים אותה מיום היוסדה עד לימינו אנו ולעתיד לבוא. 

המבנה עבר שיפוץ ושיחזור על ידי האדריכל אורי פדן תוך שיפור החזית וצביעתה בגוון אפור תכלת המדגיש את ניגוד הגוונים בפרטים ויוצר מראה תלת מיימדי. פנים החלל עוצב מחדש תוך כדיי התאמה לתצוגה חדשנית ודיגיתלית, בתהליך השיקום והשימור הוכשרו המדרגות ההיסטוריות שהיו סגורות שנים, לשכת ראש העיר המכהן בוטלה (הפכה להיות עוד אולם תצוגה) אך לשכתו של דיזנגוף שוחזרה שוב על סמך תצלומים היסטוריים  ושולבה  בתצוגה שמעוררת דיון בנושאים בוערים בחיי העיר היום. 

.

.