קולנוע קסם מאת ד"ר ניר מן

בית הקולנוע קסם נבנה על-ידי היזמים זוסיה קיפניס ואברהם פרלמוּט ברחוב אלנבי 1, בחלק הצפוני של כיכר הרברט סמואל על שפת הים בתל-אביב. האדריכל זכי שלוּש, שתִכנן את המבנה בשנת 1945, התאים אותו לצורת המניפה המקורית של הכיכר שהגה האדריכל צבי-ריכרד קאופמן בשנת 1921, ועיצב האדריכל יוסף נויפלד בשנת 1925. חזית המבנה הדו-קומתי עוצבה בשדרת קשתות משולשות משני עברי הכיכר. קולנוע קסם נחנך בדצמבר 1945 בהקרנת בכורה של הסרט גילדה בכיכובה של ריטה הייוורת (למען הדיוק ההיסטורי ב-27 בדצמבר 1945 הוקרן הסרט הליידי והשודדים, אולם בזיכרון העירוני נחקק הסרט גילדה). בית הקולנוע הענקי נחשב ליוקרתי ולמכובד ביותר בתל-אביב באותה העת והוקרנו בו בעיקר סרטים מבוקשים שהיו להיטים קופתיים. אולם הקולנוע היה בקומת הכניסה ובו 1,144 מושבים מרופדים ושלושה קיוסקים, ובקומה השנייה היו שני משרדים ומזנון.

מלון סן רמו , בבעלות דבורה וישראל זלטופולסקי, שהשיק לצלעו הצפונית-מזרחית של קולנוע קסם , הוקם בשנת 1931 בתכנונו של האדריכל יצחק שוורץ על שפת הים מול קזינו גלי אביב בקצה רחוב אלנבי. בבניין התלת-קומתי היו 45 חדרים, ובחזיתו המערבית לכיוון הטיילת היו בית קפה מהודר, גינת ריקודים לנשפי החברה הסלונית לצלילי תזמורת טנגו ופוקסטרוט ורחבה לתצוגות אופנה יוקרתיות. סן רמו היה בית המלון המפואר ביותר בתל-אביב באותם הימים ויוּעד לבעלי ממון ולתיירים. בחצר המלון הוקם תאטרון לי לה לו ומהמקום נדף 'ריח של חוץ לארץ'. קולנוע קסם שימש שלוש שנים בלבד להקרנת סרטי קולנוע. בדצמבר 1948 הופקע בית הקולנוע המפואר מידי בעליו, והוכנס להיסטוריה הממלכתית של תקוּמת מדינת ישראל.

בטקס הכרזת העצמאות בה באייר תש"ח נקבע כי מועצת-המדינה הזמנית תהיה הרשות המחוקקת של מדינת ישראל עד הבחירות לאסֵפה המכוננת. משרדי הממשלה, הכנסת והרשויות השִלטוניות הוצבו בתל-אביב מפני שירושלים נועדה להיות עיר מבונאמת, לפי תוכנית החלוקה של האו"ם. בט"ו בשבט תש"ט (14 בפברואר 1949) התכנסה האסֵפה המכוננת בבנייני המוסדות הלאומיים בירושלים וקבעה כי שמה יהיה – הכנסת הראשונה. במועצת-המדינה הזמנית היו 37 צירים ולאחר הבחירות הכלליות הוגדל מספר הנבחרים ל-120 חברי כנסת. הַגדלה זו חייבה בחירת אולם מרווח והולם יותר מהאולם הדחוק במוזאון תל-אביב, שבו ניהלה מועצת-המדינה את ישיבותיה. בסתיו 1948 הועלו הצעות אחדות למקום משכנה של הכנסת בתל-אביב (בית תיאטרון הבימה, קולנוע אסתר בכיכר דיזנגוף, "צריף" בקריה) ולבסוף נפלה הבחירה על קולנוע קסם. ב-9 בדצמבר 1948 החרימה המדינה את קולנוע קסם מבעליו הפרטיים בצו תפיסת מקרקעין. בית-המלון סן רמו הוחרם כחצי שנה קודם לכן ומטה חיל הים הוצב בו. העירייה לא התערבה בענייני מושב הכנסת בתל-אביב בכלל ובקולנוע קסם בפרט, כשם שלא התערבה בפעילות הממשלתית בקריה ובתפיסת הנכסים הציבוריים והפרטיים בידי מערכת הביטחון.

ב-7 במארס הסתיימו עבודות הבינוי של בעלי המקצוע מחברת סולל בונה (נגרים, טייחים, צַבּעים) והתקנת מִרכזת הטלפונים. שני המבנים (קולנוע קסם ומלון סן רמו) הותאמו לצורכי בית המחוקקים הישראלי – הכנסת. מושבי הקולנוע הוצאו מתוך הבִּניין וכסאות הח"כים סודרו בשורות היקפיות במִבנה בצורת חצי גורן עגולה סביב שולחן הממשלה ומול בימת הנואמים. היציע שימש את העיתונות ואת אורחי הכבוד של הבית. "במרכז הבמה תלויה תמונה גדולה של ד"ר הרצל, ומשני צדדיו הסמל של מדינת ישראל – במרכז הבמה נמצאים שולחנו של יו"ר הכנסת, ומאחוריו – שולחנות המיועדים לשני סגניו. לפני מושב היו"ר – דוכן לנואמים, ולמטה ממנו – שולחנות המזכירים, ומסביבם שולחנות הסטנוגרפיסטים, רושמי הפרוטוקול", נכתב בידיעות עיריית תל-אביב. בין אולם הקולנוע לבניין המלון נבנה מעבר מקוּרה, והמִתחם כולו הוקף בגדר אבטחה. על גג קולנוע קסם הוקם צריף כדי שישמש כחדר לכמה מהסיעות הקטנות בכנסת.

דיוני הכנסת באולם קולנוע קסם נפתחו ב-8 במארס 1949 ברוב עם והדר. בישיבה הראשונה הוצגה הממשלה הראשונה בראשות בן-גוריון שזכתה באֵמון בית הנבחרים. לרגל האירוע החגיגי הנפיק דואר ישראל חותמת מיוחדת בסניף הדואר בכנסת. במשך תשעה חודשים (מ-8 במארס עד 14 בדצמבר 1949) שימש אולם בית הקולנוע קסם מקום מושבה של הכנסת הראשונה, ובמלון סן רמו שוּכּנו משרדי הנשיאוּת והמזכירות של הכנסת, והוקצו חדרים לעובדי הבית (אנשי המזכירות, קצרנים, כתבניות, עובדי הבית).

המגרש שעליו הוקם בית-הקולנוע היה שייך לשלושת האחים רג'ואן, והבניין עצמו לשלושה שותפים ("לפרלמוט – 60%, למשה ירקוני – 25% ולקיפניס – 15%"). הממשלה נדרשה לשלם את דמי החכירה החודשיים לבעלי המגרש והבניין, ונוכח אי הוודאוּת באשר לעתיד מקום מושבה של הכנסת, הִציע יו"ר הכנסת לממשלה לבחון את קניית הנכס. במשרד האוצר הוקמה ועדה מיוחדת לבירור התביעות, אך בעלי קולנוע קסם דחו את ההסדר שהוצע להם. בן-גוריון הטיל על יצחק צ'יזיק, מנכ"ל משרד המשטרה, לטפל בעניין, והלה המליץ לרכוש את הבניין, כולל הבעלות על המגרש. בן-גוריון הורה למשרד האוצר לממש את ההחלטה, אלא שאז חל מִפנה מהותי בפרשה.

שנתיים לאחר קבלת תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, אִשררה עצרת האו"ם ב-9 בדצמבר 1949 את החלטת הבינאוּם של ירושלים. מדינות אמריקה הדרומית הקתוליות שזה מקרוב הצטרפו לאו"ם יזמו את המהלך הדיפלומטי המפתיע בעידוד הוותיקן, ששאף לפרוס את חסותו על המקומות הקדושים בירושלים. בנסיבות משבריות אלו הִרהיב בן-גוריון עוז להפר במופגן את החלטת האו"ם (כולל ארבע המעצמות), והכריז על העברת הכנסת והממשלה לירושלים. כעבור שבועיים, ב-26 בדצמבר 1949, נערכו ישיבת הממשלה ודיוני מליאת הכנסת בבנייני הסוכנות היהודית בירושלים. עם הִתפנות קולנוע קסם חידשו בעלי הנכס את תביעתם להשבתו לרשותם.

על פרשת החרמת קולנוע קסם סיפרה זמירה יקותיאלי: "אבי, זוסיה קיפניס, בנה במו ידיו את בית הקולנוע קסם מהחולות בקצה רחוב אלנבי, בתמיכתו הכספית של אברהם פרלמוּט, גיסהּ של זוסיה אִמי, שחי באנגליה. בתקופה זו דרשו מוסדות היישוב מבעלי בתי הקולנוע בתל-אביב להעסיק את יוצאי הצבא הבריטי, ולכן כל עובדי התחזוקה והמִנהלה במקום, הסדרנים, הקופאים ואנשי האחזקה בקולנוע קסם היו חיילים משוחררים מהצבא הבריטי. אסתר אדמון סיפרה לי שבעלה, המלחין ידידיה אדמון, הוא שהביא את מכשיר הסִנכרוּן הראשון של תרגומי הסרט לגוף הסרט בפילם. השימוש הראשון בסִנכרוּן התרגום נעשה בקולנוע קסם וגרם לשביתה כללית של עובדי כל בתי הקולנוע בעיר בגלל החשש מפיטוריהם של אנשי התרגום. אחי, צבי קיפניס, גויס ל הגנה עם בני מחזורו מגימנסיה הרצליה באפריל 1948 לפני שהשלימו את לימודיהם בשמינית. ב-16 ביולי 1948 הוא נהרג בקרב קוּלֶה בטרם הגיעו לשנתו השמונה-עשרה. זמן קצר לאחר שניחתה על משפחתנו מהלומת השכול, באו נציגי עיריית תל-אביב אל אבי והודיעו לו שבית הקולנוע שבבעלותו מוחרם כדי לשמש מקום מִשכן לאסֵפת הנבחרים. בשעתנו הקשה ביותר קיפחה המשפחה את מקור פרנסתה. לאחר זמן התקבל אבי לשמש כמנהלן הראשון של מִשכן הכנסת, ועבד במקום עד שהכנסת עלתה למִשכנה בבית פרומין בירושלים. הוא קיווה שבית הקולנוע יוחזר לרשותו אבל אנשי העירייה סירבו להשיב את הנכס לבעליו בטענה ש"מקום הכנסת הראשונה הוא מכובד ומהוגן ולא יכול לשמש לבידור". בית הקולנוע הפך למרכז משרדים של מס הכנסה, ולאחר מכן נמסר לאופרה הישראלית. אותם פקידים מהעירייה שסירבו ביהירות להחזיר את הנכס לבעליו החוקיים בטיעון המופרך של כבוד ו'בידור', לא התביישו לתת את המקום למקורביהם הפרוטקציונרים מהאופרה. אליס דה-פיליפ, פטרונית האופרה הישראלית, התחתנה עם שמחה אבי-זוהר, מבכירי ההסתדרות הכללית, והעירייה מסרה את מפתחות בית הקולנוע לאופרה. כמובן שלעוול מחפיר זה שנעשה בראש חוצות לא היה שום כיסוי תקשורתי בעידן העיתונות המגויסת והמטייחת, ולא התעוררה כל מחאה ציבורית על העושק שנעשה בשם החוק, כביכול. העִניין מעולם לא פורסם, חוץ מהדיווח המלוקק על חנוכת בנייני האופרה הישראלית. לאבי לא היה כסף לשכור עורכי-דין להגשת תביעת פיצויים מהמדינה וגם לא היו לו אנרגיות נפשיות לצאת למאבק להשבת רכושו המולאם. המשא ומתן על הפיצויים נמשך שנים ארוכות, ובסופו של דבר ירד ערך הכסף בגלל השחיקה האינפלציונית. בסכום הזעום שהתקבל לאחר שנים של התדיינות מתישה ומשפילה, בנה אבי בית קולנוע חדש במִפגש הרחובות אלנבי ובן-יהודה שקיבל את השם זמיר (על-שמי), ובו הוקרנו סרטי איכות מובחרים. אבי ניהל את המקום ואִמי עבדה כקופאית. לאחר שאחי נהרג אבי היה נחוש לא לקבל פרוטה שחוקה ושום הטבה ממשרד הביטחון. הוא אמר שהוא לא סוחר בדם בנו, אבל ההתעמרות של הרשויות כלפיו פגעה בו עד עומק לבו".

עם העברת הכנסת לירושלים החליטה ועדת הכנסת להשאיר את קולנוע קסם כמות שהוא ולא לשנות את ייעודו. שני הנכסים לא הושבו לבעליהם חרף הבטחותיהם של ראשי המדינה. בעצם ימי העברתה הפתאומית של הכנסת לירושלים, סבר בן-גוריון שיש להחזיר את הבניין לבעליו, וכתב לח"כ יזהר הררי: "שמעתי שוועדת הכנסת החליטה לא לנגוע בבית ששימש מקודם כנסת בתל-אביב. ההחלטה כשהיא לעצמה תמוהה ומשמעותה עוד יותר תמוהה. אולם לדעתי אין לוועדת הכנסת שום סמכות להחליט על בית פרטי ומה שיש בבית פרטי, אם גם בית זה היה פעם כנסת. לאחר שהכנסת החליטה לעבור לירושלים – אין בתל-אביב שום מקום שנמצא בסמכות הכנסת, ועדת הכנסת אינה יכולה להתערב בעניין בית שאין לו שום שייכות לכנסת. כנסת יש רק בירושלם – כל עוד לא הוחלט אחרת על ידי הכנסת, ועד כמה שידוע לי אין החלטה כזו, ואני מקווה שלא תהיה. זהו נסיון מזיק לעשות פלסתר החלטת הממשלה והכנסת – כשעדיין אנו עומדים בעניין זה במערכה קשה. זהו משגה כבד, ועל ועדת הכנסת לדעת לתקן המעוות בהקדם האפשרי. אגב, הממשלה לא תוכל להשתתף בשום ישיבה של ועדות הכנסת, אם הישיבה לא תתקיים בירושלם, כי הממשלה חייבת לקיים רצון הכנסת".

אפשר כי מכתב זה נועד יותר לרושמי קורות העיתים מאשר לח"כ הררי. נראה כי באמצעות ההתנכרות המוצהרת לבניין קסם התכוון בן-גוריון להפגין את נחישות החלטתו להעביר את הכנסת והממשלה לירושלים. הכרזה זו משקפת היטב את אמנותו הפוליטית. מחד גיסא הוא נרתם בכל מאודו להעברת רשויות השלטון לירושלים, ומאידך גיסא הוא השאיר לעצמו פתח נסיגה למצב של לחץ מדיני בין-לאומי שלא יוכל לעמוד נגדו. לראיה יוזכר שהעברת הכנסת והממשלה לא לוותה במהלך חקיקה על ירושלים כבירת מדינת ישראל, וגם ההכרזות הפומביות מעל במת הכנסת היו מאוד זהירות. אם מנוי וגמור היה מעם בן-גוריון להשיב את קולנוע קסם לבעליו החוקיים, הוא היה מוצא את הדרך לכך. בפועל, את חזותו ההחלטית הוא הפגין במכתב להררי, בידיעה שאם תתרגש פורענות מדינית, יש מי ששומר את הבניין לשעת חירום.

בשוך הסערה הדיפלומטית באו"ם קיבלה עיריית תל-אביב את הצעת הממשלה לרכוש את בנייני הכנסת לשעבר (קולנוע קסם ומלון סן רמו ). הממשלה החרימה את קולנוע קסם , ושר האוצר, אליעזר קפלן, מסר את סמכויותיו בנכס לעיריית תל-אביב. ב-4 ביולי 1950 הועברה החזקה על בניין קולנוע קסם מהמדינה לעיריית תל-אביב, ובישיבת מועצת העירייה אושרה הצעת רוקח ש"יהא זה צעד נאה מצד עיריית תל-אביב לשמור על הבניין הציבורי של הכנסת ולא להפכו למקום שעשועים אלא למרכז לתרבות ולתיירות".

בחודשים אוקטובר עד דצמבר 1950 ערך משרד הביטחון באולם קסם את תערוכת צה"ל, ובמארס 1951 העלה רוקח את הצעת העירייה להכשיר את הבניין לאולם הישיבות של מועצת העירייה וּועדותיה עד לבניית בניין חדש לעירייה. לוי אשכול, שר האוצר החדש, סירב לאשר לעירייה הלוואה לרכישת הבניין גם כשרוקח התמנה בדצמבר 1952 לשר הפנים. לפיכך הציע חיים לבנון, ראש עיריית תל-אביב, לקודמו בתפקיד שהממשלה תרכוש את הבניין ותחכיר אותו לעירייה. משנותרו הבניינים הריקים בשיממונם הוצבו בהם משרדי מס הכנסה והשומה, ולמלון סן רמו הוכנסו משרדי ועדת החינוך העירונית.

לימים החליטה עיריית תל-אביב לשכן בקולנוע קסם את האופרה הישראלית, וב-21 במאי 1958 נחנך משכן האופרה בבניין זה בהעלאת האופרה פאוסט במעמד נשיא המדינה יצחק בן-צבי. האופרה פעלה בבניין עד שנת 1982. בשנת 1988 נהרס הבניין. בשטח קולנוע קסם, מלון סן-רמו והבתים האחרים בבלוק נבנה בשנת 1993 מגדל האופרה המשמש למגורים מעל קומות מסחר וחנויות. הכיכר בקצה רחוב אלנבי, מול חוף ירושלים בטיילת, נקראת – כיכר הכנסת.

.

.