בית שפירא (דירת גרין) מאת דני רכט

רובו של רחוב יוסף הנשיא נכלל בשטח שכונת מרכז בעלי מלאכה. נכון לשנת 1923 ניצבו ברחוב הקצר שלושה בתים. אחד מהם, בית מספר 11 ברחוב, שרד עד סוף שנות השמונים. ביתו של יונה שפירא היה אחד הגדולים בבתי השכונה החדשה. הבית נבנה על מגרש מספר 106 בשכונת מרכז בעלי מלאכה וכלל שמונה חדרים. בסמוך לעורף הבית נבנה בשנת 1924 בית משפחת קרול "צַבָּעֵי הַעִיר".

בתחילת שנות הארבעים, נוסף מקלט בחלקו האחורי של בית שפירא. לצד דירות מגורים פעלו בבית בתי עסק שונים. בסוף שנות השלושים ובתחילת שנות הארבעים, שימשו חלק מחדרי הבית את תלמוד התורה שייסד הרב גרודזינסקי ופעל בכתובת זאת במסגרת הסתדרות החרדים.

בשנת 1950 נמכר הבית ובעליו החדשים שהתאגדו במסגרת חברת בית יוסף הנשיא 11 בע"מ שכרו את שרותי המהנדסים דוד רשקס, זאב גולדמן וראובן מיטלמן לתכנון בית משותף שייבנה במקום בית שפירא. בקשה הוגשה לעיריה בתחילת 1951 ובחודש יוני באותה שנה הגישו המהנדסים בקשה לשינויים במטרה להפוך את המבנה המתוכנן לבית מלון. תכנית זאת לא בוצעה ובחודש אוקטובר 1958 הוגשה תכנית חדשה לבית מגורים. הפעם בתכנון האדריכל אהרון דורון (1917-2012) לימים חתן פרס רוקח לאדריכלות. היזמים קיבלו מהעיריה צו הריסה והחלו לפעול. אלא שכמה מהדיירים שנותרו בבניין ואיתם לא הגיעו היזמים להסדר פינוי, הצליחו לעצור את הליך ההריסה. בשנות השבעים היה הבית נטוש והרוס בחלקו, כאשר בחלק אחר מהמבנה עוד פעלה המרפדיה של האדון ישראל זליקוביץ', מסרבני הפינוי.

בית יונה שפירא נהרס בסוף שנות השמונים, כמעט ארבעים שנה לאחר תכנית ההריסה הראשונה. את המגרש רכש היזם ישר גול. הבית החדש שנבנה במקום תוכנן על ידי האדריכל הוגו רוזנפלד ובו 12 דירות מעל קומת מרתף וקומת עמודים מפולשת המשמשת ברובה לחנייה.

בסוף שנות העשרים התגוררו בבית שפירא הפעיל הציוני אביגדור גרין (1856-1942) ואשתו השניה צביה לבית סביסטובסקי. בנו של גרין הוא מנהיג הפועלים דוד בן-גוריון, לימים ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. אביגדור גרין עלה לארץ בשנת 1925 והתגורר תחילה בחיפה לפני שעבר לדירה בבית יונה שפירא. בהמשך התגורר בשכונת בורוכוב בגבעתיים. גרין קבור בבית הקברות ברחוב טרומפלדור.

אביגדור גרין (בן-גוריון) באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו:

נולד בפלונסק, פלך פלוצק, פולין בשנת תרט''ו (1855), לאביו צבי אריה (מורה לעברית, מראשוני המשכילים בפולין) ולאמו מכלה. נתחנך על-ידי אביו ברוח ההשכלה והחיבה לשפה העברית ולספרותה, ובהדרכת אביו השתלם בעזרת מורים בשפות ובהשכלה כללית. נשא לאשה את שיינדל בת דוד יוסף פרידמן מפלונסק. לרגל בקיאותו בחוקים ובשפה הרוסית שימש כעורך-דין מעשי פרטי בייצוג מתדיינים בפני שופטים ושרי השלטון המקומי ובכתיבת תזכירים ובקשות בענינים צבוריים ופרטיים. נבחר ל"בורר" לדומה הרוסית (בית הנבחרים - כי ברוסיה הצארית לא הצביעו הבוחרים בעד המועמדים באופן ישיר. אלא בחרו "בבוררים", והבוררים בחרו בצירים). עסק בפעילות בעניני הקהלה והשתתף ביסוד קופת גמילות חסדים ובנק קואופרטיבי.

ביתו היה מרכז למשכילי העיר ולחובבי ציון ואכסניה לשליחי התנועה שבאו מהחוץ. היה מפעילי חובבי ציון ואחרי הקונגרס הציוני הראשון הצטרף לתנועה הציונית ופעל למענה בארגון ותעמולה ובמלחמת-פולמוס במתנגדיה (בעיקר מבין החסידים). חינך את בניו ברוח הציונות ומשגדלו היה ביתו מרכז גם לנוער הציוני (רבים מהם עלו ארצה כחלוצים בתקופת העליה השניה. מהם היו ממיסדי תנועת העבודה ומראשי המפלגות "הפועל הצעיר" ו"פועלי ציון" בארץ). בתקופת המהפכה והפרעות ברוסיה ב-1905 עזר לצעירים הפעילים בעצה ובהדרכה ונתן מקום בביתו להסתרת הנשק של ההגנה העצמית היהודית (שבנו דוד היה מפעיליה). על אף הסכנה שבדבר.

גם אחרי עלות בנו דוד ארצה הוסיף הנוער הציוני המקומי להתאסף בביתו לשיחות ולהתיעצויות, בשיתוף עם בעל הבית, ובעיקר לשם קריאת המכתבים של דוד, ששימשו מקום לידיעות על הנעשה בארץ בכלל ובחיי צבור החלוצים בפרט ומקור להשראה ציונית-חלוצית. המשיך בפעילות ציונית אף לעת זקנה והיה מבקר גם בעיירות הסמוכות לשם תעמולה ציונית. עלה ארצה בתרפ"ה, בן 70, והמשיך בפעולה צבורית ובעזרה לעולי פלונסק בסידורם בארץ. נפטר בתל-אביב, כ"ו אייר תש"ב (13.5.42).

..

.