מחנה קריית מאיר (מ"ק 57) מאת ד"ר ניר מן

מחנה קריית-מאיר הוקם על-ידי ההגנה באביב 1948, על אדמות הטמפלרים מצפון למושבה שׂרונה (ששימשה כמחנה צבאי בריטי מבוצר ומרבית תושביה גורשו מהארץ). המחנה היה דרומית-מזרחית לשכונת קריית מאיר, שעל-שמה הוא נקרא. המחנה היה למעשה מאהל צבאי קטן בתוספת צריפים בודדים, שהוצב בשטח החקלאי דאז, שכיום בנויים עליו מבני הציבור – משכן אמנויות הבמה, בית אריאלה (ספריית שער ציון) ומוזיאון תל-אביב לאמנות (מצפון לשדרות שאול המלך).

עם התפנוּת הכוחות הבריטיים מתל-אביב ומגוש דן ב-16 בדצמבר 1947, כשבועיים לאחר קבלת תוכנית החלוקה בעצרת האו"ם (כ"ט בנובמבר), תכנן מטכ"ל ארגון 'ההגנה' את הקמת מחנה הקֶלֶ"ט הראשון במחנה קריית מאיר. השם קֶלֶ"ט היה ראשי תיבות – קבוצות להכנת טירונים, כלומר מתקן הגיוס והחיוּל של ההגנה, צבא המדינה שבדרך. מחנה הקל"ט בקריית-מאיר, ששימש את מחוז תל-אביב, היה בסיס הגיוס המרכזי של היישוב העברי בפרוץ מלחמת העצמאות. מחנה קל"ט נוסף, ששימש את חטיבת קרייתי, הוקם במחנה יונה (כיום גן העצמאות על שפת הים). מחנות קל"ט הוקמו גם ביתר מחוזות הארץ. שמם של מחנות הקל"ט הוסב ב-22 בינואר 1948 למרכזי קליטה, אולם שם זה לא נקלט. ברבות השנים התאיינו ראשי התיבות והגרשיים ונותר השם מחנה קלט במובן – מחנה הקליטה. לימים הועתק מחנה הקל"ט של גוש דן ליפו, ומשם לבסיס הקליטה והמיון (הבקו"ם) בתל-השומר.

רק ב-31 במארס 1948 סיפחו השלטונות המנדטוריים את אדמות שׂרונה, שממזרח לרחוב אבן-גבירול הנוכחי (דרך יפו–סומייל דאז), לתחומה המוניציפלי של תל-אביב. אולם לפני הסיפוח הפורמלי של השטחים הללו הוקמו בהם מחנות צבאיים של 'ההגנה' – מחנה יהושע (שׂרונה), מחנה קריית-מאיר, בית הספר לפעילי ההסתדרות בקריית-מאיר (ברחוב נהרדעא 5 הנוכחי) ומחנה בן-עמי (מרכז התובלה הצבאי על אדמות אבּוּ אל-ג'בּיין במצולע הרחובות ארלוזורוב – הלסינקי – ז'בוטינסקי – דרך נמיר).

[במאמר מוסגר יצוין כי בחורף תש"ח הועברו אנשי מחלקת הטיִס של הפלמ"ח מקיבוץ יגור, שבו היו פרק זמן קצר בגלל הקִרבה למטוסים בשדה התעופה בחיפה, לבית פעילי ההסתדרות בתל-אביב. ב-14 במארס 1948 נפתח בבית הספר לפעילי ההסתדרות הקורס הראשון ל-24 קציני משטרה בפיקודו של יוסף ברנר. הקורס נמשך עד אחד ביוני 1948, וב-4 ביולי 1948 הועבר בית פעילי ההסתדרות לרשות צה"ל ונערך בו קורס קצינות].

תוכנית הקמת מרכז הגיוס במחנה קריית-מאיר נבלמה בינואר 1948 כאשר גל פליטים מהשכונות הדרומיות של תל-אביב הציף את העיר בעקבות התקיפות מיפו ומכפר סלמה. 700 מפליטי הגל הראשון שוכנו באוהלי מחנה קריית-מאיר במשך כחודשיים, עד העברתם נוכל הלחץ הצבאי הגובר לפני הכרזת העצמאות ופלישת צִבאות ערב.

משגבר זרם המתגייסים בחודש מארס נפתח המחנה בקריית-מאיר בתוקף החלטת הוועדה לתפקידי מטה בהגנה. המייסד של מחנה קריית-מאיר ומפקדו הראשון היה סרן אריה כץ, מקציני הצבא הבריטי וההגנה. שֵירות האִכסוּן עסק בהכשרת מחנה הקל"ט בקריית-מאיר בתל-אביב לייעודו, וב-27 באפריל 1948 נערך מִסדר חנוכת מחנה הקֶלֶ"ט בקריית-מאיר במעמד הרבנים הראשיים של תל-אביב, אלפים מתושבי העיר וסיקור תקשורתי נכבד. העיתונאי שמעון סאמט כתב בעיתון הארץ: "צלמים רבים מנציחים את המאורע ואף נעשתה הסרטת הטקס. בריאים, חסונים, מלאי און וגאווה צועדים בסך בחורי ישראל מכל פינות הארץ – מהעיר, מהכפר והמשק באו לכאן. גם בנות ישראל הלובשות מדים אינן חסרות בשורה. קורנות הן בהרגשת חשיבות תפקידן – וצעדיהן צעדי חיילות מאומנות. [...] משמסתדרות השורות במרכז המִגרש המסומן בצבעי תכלת, ניתנת לפתע פקודת דום אדירה ולהֵדיהּ קמים על רגליהם גם המוּזמנים האזרחיים. כי הנה מובא בייראת-כבוד ובמִשמר כבוד מזוין דגל המחנה". אפרים תלמי תיאר את מִבנה המחנה: "בשורת הצריפים משמאל לכניסה – המשרדים למרפאה, לאפסנאי, למפקד המחנה ולחבר העובדים. מימין – אוהלים גדולים, כציפורים רחבי-כנפיים, סוככים על שני טורי מיטות-ברזל של דרי המחנה. בצאתי משער המחנה העפתי שוב עין על שפע המראות מסביב, וספגתי אל תוכי את געש-הנעורים ותכונת-הלוחמים. זהו הפרוזדור לבית היוצר של הצבא העברי, זה שגרעינו נבט שנים על שנים במחתרת". בדיווח על האירוע בעיתונם של לוחמי הפלמ"ח, על המשמר, נכתב: "רמז לא משמח לגבי אופיו של הצבא היהודי העתיד ניתן בזה שעורכי הטכּס הסתפקו בהעתקת הדפוס הצבאי-דתי הנהוג עדיין בהרבה צבאות העולם, ולא הרגישו כלל בצורך לשוות לו צורה עממית ציבורית".

על פעולת הקליטה הכבידה התפתחותו האיטית של המערך הלוגיסטי. למרות המחסור בציוד אישי ויחידתי, קיבל מחנה הקלט צורה של בסיס צבאי ממוסד. מִפקדת המחנה הוציאה עלון מאויר בשם ימים ולילות בקלט, שהודפס במכונת כתיבה. עורך העלון כתב: "אם להגדיר לכם את הקלט – אין דרך טובה יותר מאשר להשוותו לקיבוץ. שם רבה השמחה עם הקמת כל לול, מקלחת וגן-ירק. אצלנו בקלט שמחים על כל אוהל, רִצפה, וציוד נוסף. שמחתנו האחרונה קשורה בסלילת הכבישים והשבילים במחנה [אוקטובר 1948]. היה זה בגדר חלום בלבד, עד שהופיע הבולדוזר הצהוב והחל לטייל בשטח ולהדק את האדמה. תודות לכך נזכה בקרוב גם לקרקע מוצקה תחת רגלינו".

עם הקמת צה"ל נקרא מחנה קריית-מאיר – מחנה קבע 57 (מ"ק 57). ב-22 ביוני 1948 הועברו 90 עצורי אוניית הנשק אלטלנה למחנה קריית-מאיר, ומתוכם רק שמונה נותרו במעצר. עם התרחקות קו החזית ממרכז הארץ והתחלת שחרור הלוחמים המבוגרים הוצבו במחנה מטות של שישה גדודי עמ"ל (עתודות מילואים), ובהם יחידות הנשים. גדודי העמ"ל לנשים נועדו להיות "גדודי חברות רווקות או נשואות ללא ילדים בגילאי 18–28, בגיוס מלא או חלקי, שיועסקו בתפקידי עזר צבאיים ובעבודות שירות (שמירה, תצפיות, קשר, עזרה ראשונה, פקידוּת, וכו')".

הצבת המטות במרכז הגיוס התל-אביבי נועד לאפשר קליטה מהירה של אנשי המילואים במצב חירום. מרבית כוחות המילואים בשנותיה הראשונות של המדינה היו מתל-אביב (לכן מחנה יונה הפך לאחר מלחמת העצמאות לבסיס 'הפיקוד השמיני' – העתודה המטכ"לית של צה"ל).

בפברואר 1949 הורה האלוף יוסף אבידר, ראש אגף האפסנאות במטכ"ל, לסא"ל מאיר שרביט, מפקד מחוז תל-אביב, לפנות את ששת גדודי העמ"ל ששכנו במחנה קריית-מאיר ליפו, כדי להיערך למבצע השִחרורים ההמוני של חיילי מלחמת העצמאות המגויסים, שתוכנן להתבצע במחנה קריית-מאיר.

* * *

קריית-מאיר הוקם על שטח מִחלקות ה'–ז' מקרקעות שׂרונה. בתום מלחמת העצמאות שימש מחנה קריית-מאיר בסיס השִחרורים המרכזי של מגויָסי המלחמה. מחנה האוהלים הוחזק על-ידי שח"ק (שירות חיוּל וקליטה) ואכּ"א (קל"ט), וכושר הקיבולת שלו עלה על 700 נקלטים.

ביולי 1952 מונה אל"ם נחמיה ברוש, ממייסדי חטיבת קרייתי, למפקד חטיבת מחוז תל-אביב, במקומו של אל"ם בן-ציון פרידן, שהיה קודם לכן מפקד חטיבת אלכסנדרוני. חטיבת מחוז תל-אביב הייתה כפופה לפיקוד המרכז. מִפקדת חטיבת המחוז של תל-אביב (חטיבה 4) שכנה במחנה קריית-מאיר, והמחסנים (ימ"חים) של ששת גדודי החי"ם (חיל המשמר) שלה היו בבסיס תל-השומר. מחנה קריית-מאיר המשיך להיקרא מחנה הקל"ט, למרות שמִתקני החיול של מגויסי תל-אביב וגוש דן לא נמצאו במקום. לִשכת הגיוס של תל-אביב שכנה בשנת 1955 בבניין ברחוב בּוּסטרוּס ביפו. במאי 1956 הועברה הלִשכה לבניין בשׂדרות ירושלים ביפו (ליד קולנוע נגה), ומאוחר יותר הועברה לתל-השומר.

מפקד מחנה קריית-מאיר היה כפוף למִפקדת חטיבת המחוז. המשרדים במחנה היו בצריפים (חלקם היו גם 'מִבנים קלים' בבנייה טרומית). ייתכן שבמחנה היה גם צריף אחד ששימש את קצין העיר תל-אביב. רוב חיילי חטיבה 4 שירתו בחי"ש (חיל השדה) ב'הגנה', השתתפו במלחמת העצמאות ולאחר המלחמה השתחררו למערך המילואים. מרביתם היו תושבי תל-אביב וגוש דן. חטיבת המחוז חלשה גם על נמל יפו ונמל תל-אביב, ששימש מעגן לסירות וספינות אזרחיות. חטיבה 4 עסקה בפעילות ביטחון שוטף (בט"ש) במסגרת התעסוקות המבצעיות בתפיסת גזרות הגבול במרחב פיקוד המרכז. במשך שלושה חודשים החטיבה איישה את העמדות והסיורים בגבול 'הקו הירוק' בין ראש-העין לבית-גוברין. תיאום הפעילות המבצעית נעשה עם קצין האג"ם דאז במטה פיקוד המרכז דוִד (דדו) אלעזר.

* * *

בעקבות מלחמת העצמאות התחוללו שינויים מפליגים במצב המקרקעין והאוכלוסין בתל-אביב–יפו. מרבית ערביי יפו וחגורת הכפרים סביב תל-אביב נטשו את בתיהם, שערי הארץ נפתחו בפני ניצולי השואה ויהודי ארצות ערב, תחומה המוניציפלי של העיר התרחב מאוד ובמרחבה נמצאו 14 מחנות צבאיים גדולים ומאות מתקנים שהופקעו על-ידי מערכת הביטחון.

ישראל רוקח, ראש עיריית תל-אביב–יפו, ניהל מאבק קשה מאוד להוצאת בסיסי צה"ל מהמרחב העירוני, אולם נוכח המצוקה הכלכלית שבה הייתה נתונה המדינה בשנות הצנע והמעברות התקשתה הממשלה להיענות לדרישות אלו.

עם מינויו של ישראל רוקח לשר הפנים ב-24 בדצמבר 1952 החליטה הממשלה בראשוּת דוד בן-גוריון להעביר את מחנה המטכ"ל מבסיסו ברמת-גן ('מחנה השלישוּת') לקריה בתל-אביב. החלטה זו נועדה לחולל סדרת העברות רבתי של בסיסי צה"ל (תל-אביב–יפו, צריפין, תל-השומר, גלילות), לרבות פינוי מחנה קריית-מאיר. בין מִפקדת המחוז לעיריית תל-אביב שררה מערכת התדיינויות מתוחה בתחום המקרקעין הצבאי והוצאת מחנות צה"ל מהעיר. חיים לבנון, ראש עיריית תל-אביב, היה מעורב אישית בניהול המשא ומתן הממושך בין העירייה לאגף האפסנאות במטכ"ל.

בשנת 1959 התגלעה מחלוקת חריפה בין לבנון לשמעון פרס, סגן שר הביטחון, בסוגיית מחנה קריית-מאיר. העירייה טענה שמשרד הביטחון מחזיק בשטח השייך לעירייה, וחרף תביעתה להחזרת הקרקע שבבעלותה ממשיך המשרד בביצוע עבודות תשתית (בינוי, גידור והנחת ביוב) במחנה. משרד הביטחון דרש מעיריית תל-אביב לפצותו בסכום שישמש להעברת משרדי מחנה קריית-מאיר לרחוב עין-דור בשטח הצמוד לקריה שהיה בבעלוּת העירייה. משהגיעה המחלוקת למבוי סתום, הועברה ההכרעה על דעת הצדדים לבוררותו של חבר הכנסת התל-אביבי, ישראל גוּרי, ממפא"י (אביו של המשורר חיים גורי). בעקבות הכרעתו פונה מחנה קריית-מאיר בשנת 1960 ועיריית תל-אביב–יפו החלה בהכשרת המתחם לייעודיו האזרחיים (מרכז אמנות ומגורים).

..

.