נמל תל-אביב מאת יוסי גולדברג

נמל תל אביב, הנמל העברי הראשון, הוקם בעת המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט), בעקבות השבתת נמל יפו בידי הוועד הערבי העליון. ההשבתה, שנמשכה 6 חודשים מאפריל 1936, כוונה נגד הבריטים אך נועדה לפגוע גם באוכלוסייה היהודית. היישוב במרכז הארץ נותר ללא מוצא לים, והבריטים נדרשו לאשר פריקת סחורות בחוף תל אביב.

מאז הקמת הנמל, ובעיקר לאחר קום המדינה, הוצעו תכניות שונות להרחבתו ולהפיכתו לנמל מים עמוקים, אך לאחר הקמת נמל אשדוד בסוף 1965 בא הקץ על נמל תל אביב. מאז ועד התחדשותו בראשית המאה ה-21, הוזנח הנמל ונעלם מהתודעה הציבורית. משקלו הכלכלי של הנמל בסחר הימי של היישוב העברי היה מצומצם, למרות התקוות הרבות שתלו בו. איתורו של הנמל בצפון העיר הרחק ממרכז העסקים, ונסיבות היסטוריות בלמו את תכניות הפיתוח הגדולות שיועדו לו. הנמל כמעט שלא הטביע, על כן, את חותמו על העיר. למרות זאת הנמל היה יותר מ"אפיזודה חולפת בתולדות היישוב". הוא נחקק בתודעת היישוב כסמל במאבק הלאומי וכמפעל רב חשיבות בדרך לעצמאות.

ראשיתו של הנמל

הקמת הנמל בעיר העברית הראשונה היא הגשמת חלום. נמל יפו נחשב לשער הימי של ארץ ישראל בכל הדורות ובזמן החדש, ושירת גם את תל אביב. למרות זאת, כבר באביב 1914 החליט ועד השכונה במסגרת תכניות הפיתוח השאפתניות שלה להקים נמל בתל אביב. בשנות העשרים הועלו תכניות שונות להקמת מזח לפריקת סחורות בקצה רח' אלנבי, שיכול היה לשמש בסיס לנמל עצמאי או להרחבת נמל יפו לעבר תל אביב. סופו של דבר שאף אחת מהתכניות לא מומשה, למרות שחלקן קיבל את הסכמת ממשלת המנדט.

שעת הכושר הגיעה רק עם פרוץ המרד הערבי. "המאורעות האחרונים ביפו הוכיחו שוב את ההכרח החיוני לגבי היישוב העברי בתל אביב ובסביבותיה לקבל מוצא ישר לים מבלי להיות תלויים בנמל יפו", נכתב באחד התזכירים שהוגשו לממשלת המנדט. האישור הבריטי ניתן כבר באמצע מאי 1936, פחות מחודש לאחר פרוץ המאורעות. הרצון לקבוע עובדות בשטח, מחשש שהבריטים יחזרו בהם מהסכמתם, חייב לפעול ללא דיחוי. מיד הוחל בבניית מזח עץ בצפון העיר, מול קפה גלינה שביריד המזרח. המקום נבחר בשל קרבתו לשפך הירקון, לבנייני יריד המזרח שנועדו לשמש כמחסנים, והחוף הרחב והשטוח שחלקו היה בבעלות עירונית.

פתיחת הנמל בעיתונות העברית

בוקרו של יום שלישי ה-19 במאי 1936, מדי יום הגיעו ידיעות על הרוגים במאורעות. יריד המזרח התערוכה הבין-לאומית בתל אביב נפתחה כשבועיים קודם לכן, בחצי האי הירקוני, בצל אירועי הדמים. בתל אביב הפציעה קרן אור של תקווה – האונייה 'צ'טוורטי' שהפליגה תחת דגל יוגוסלבי נראתה באופק, ועל סיפונה 1,000 טון מלט. גשר העץ (הכוונה למזח), שנבנה בחופזה מול קפה גלינה, המתין לפריקת שקי המלט. לצדו נבנה צריף עץ ארעי ששימש כמשרד מכס זמני, לפי דרישת שלטונות המנדט. האונייה, לפי עיתון דבר, שבה לחוף תל אביב לאחר הסדרת כמה עניינים בנמל יפו, בשעה 11:30 "כשהיא ענודה על דגליה, כביום חג ומועד". מאז הבוקר נהרו המונים נרגשים אל שפת הים. הם ניצבו על גגות ביתני יריד המזרח וקפה גלינה ובחוף, מריעים ושרים. בנמל יפו התקהלו ספנים ערבים ומחו על קיומו של הנמל החדש.

במקום התנופפו דגלי איתות ימיים לצד דגלי האומות, שהונפו על ידי ועד הנמל, ובראשם הדגל הכחול-לבן. היורד הראשון אל החוף היה רב החובל היוגוסלבי שהתקבל בתשואות. קבוצת הסבלים הסלוניקאים שנקראו מנמל חיפה לנמל שזה עתה קם, המתינה בקוצר רוח. "שריריהם דרוכים פניהם נוהרים. הם מוכנים בנפש חפצה לעבוד יום ראשון בלי שכר – שכרנו גדול – אפילו בלי כסף". עימם עמדה קבוצת צעירים שנקראו גם הם לסייע. היו אלה בוגרי אגודות הספורט הימי. הסירות התנודדו על הגלים. הגיע הרגע המיוחל. פריקת הניסיון, בניהולו של קפטן זאב הים, הסתיימה בהצלחה. כל אחד רצה לאחוז בשק המלט הראשון ולברך 'שהחיינו'.

בשל המים הרדודים, נבצר מהסירות להתקרב לגשר העץ, ולכן במים שהגיעו עד הברכיים נישא "שק המלט הראשון, על כתפיו של סבל עברי אל החוף של העיר העברית". למראה המחזה "התמלטה קריאת צהלה ותקווה מפי אלפים. מעולם לא הושר ההמנון הלאומי בהתלהבות רבה כל כך לנוכח הקווים הראשונים של חזון מתגשם", נכתב בעיתון הבוקר.

השק הראשון הובל על גבי משאית מקושטת בשלטים 'יחי נמל תל אביב' לשכון למזכרת עולם במוזיאון תל אביב שבבית דיזנגוף. ב'דבר לעולה' נכתב כי "היה זה מלט לרוח הנסערה, ללב הנרעש בימי הדמים האלה". מבחינת התחושות הקשות ביישוב העברי לאחר מספר שבועות בתוך המתקפה הערבית זו היתה תגובה ציונית הולמת. ראש העירייה, מאיר דיזנגוף, קם ממיטת חוליו והגיע לראות בלידת הנמל העברי הראשון. למראהו רגש הקהל ונשמעו קריאות "יחי דיזנגוף!", ו"יחי נמל דיזנגוף!". מעל גשר העץ הזמני נשא ראש העירייה את דבריו:

כיום אנו רוצים לכבוש את הים. אנו רוצים מים שלנו, מימי ארץ ישראל, מימי תל אביב. לא נזוז מחוף תל אביב. אנו מתחילים לאט, עושים מזח. תבואנה ספינות. פה יהיה נמל גדול, שממנו תצאנה ספינות לעולם... כאן בנמל תהיה תנועה וחיים. יבואו עולים, תבואנה סחורות, תישלח תוצרת הארץ... הכל יתקיים, אם יהיו רצון ואמונה! בדואר היום נכתב למחרת היום: "צעיר נמלי העולם, נמל תל אביב, נולד למזל טוב!"

בניית הנמל

מזח העץ הקטן נסחף בסער הגלים. על משימת בנייתו המחודשת של מזח ברזל ארוך בים, וחפירת ברכת המעגן לסירות בשטח החוף ניצח מהנדס העיר, יעקב שיפמן (בן-סירה). לימים כתב: "...מאותו יום (16.5.36) נתפניתי מעבודתי כמהנדס העיר ועסקתי במשך שישה חודשים בבניית המזח והתקנת מעגן הסירות... ניסיון רב בבניית נמלים לא היה לי וגם לא לחברים אחרים... נעזרתי באותם ימים בעובדי מחלקת הביוב של עיריית תל-אביב".

המשרד הקבלני בתל אביב של הסתדרות העובדים הכללית, קיבל על עצמו את הקמת מזח הברזל וברכת המעגן. הוא ראה בכך מפעל לאומי חשוב מהמעלה הראשונה, ולא עסק כלכלי: "מבחינה זו ודאי היה נוח לנו אילו נמנענו מהטלת המעמסה על שכמנו. כאן היינו כפופים לצו לאומי עליון של הקמת נמל עברי והכריע הרצון להבטחת מקומו וערכו של הפועל המאורגן ביצירת המפעל ההיסטורי".

מאחר שממשלת המנדט לא השתתפה מטעמים פוליטיים בהוצאות הבנייה, ואף אסרה על העירייה להשתתף בכך, הוקם הנמל על ידי חברת מניות פרטית – אוצר מפעלי ים בע"מ שמניותיה הונפקו לציבור ונרכשו בהתלהבות. מסע התעמולה לרכישת המניות התקיים ברחבי הארץ ובעיתונות דווח על ההתלהבות בציבור ופורסמו מודעות רבות שקראו להתגייסות היישוב העברי למען הנמל. היישוב היהודי התגאה בנמל – מפעל כלכלי גדול בעל ערך לאומי שנוצר יש מאין ונתפס כצעד מכונן בדרך לעצמאות.

חיים וייצמן ביקר בחוף תל אביב ב-3 בדצמבר 1936 ואמר במסיבה שנערכה לכבודו במסעדה הקואופרטיבית: "מכל מה שזכיתי לראות בא"י בשנים האחרונות לא עשה עלי שום דבר רושם כה כביר כדבר הזה שזכיתי לראות היום. זה מפעל חדש לנו בטיבו. הנה נעשות כאן עבודות, בהן לא הורגלנו. והדבר נעשה בחפזון ונוצר יש מאין... כשם שיצאנו ממצרים בחפזון, כן אנו בונים נמל בחפזון".

משלוח תיבת ההדרים הראשונה בדצמבר 1936

עם השבתת נמל יפו נפגע יצוא ההדרים של היישוב העברי. ההדרים גודלו בעיקר בשרון ובמישור החוף אך הפגיעות והאיום הערבי על התחבורה לחיפה בזמן המאורעות הקשו על העברת הפרי לנמל חיפה. קשיים אלו, העומס בנמל חיפה בשל השבתת נמל יפו ועונת הייצוא הקצרה ממילא של פרי ההדר חייבו מענה דחוף. יותר מכולם היו הפרדסנים מעוניינים בהקמת הנמל בתל-אביב, ועשו כל שיכלו ולא נרתעו מלהשקיע בפיתוחו.

המשלוח הראשון של התפוזים היה באמצע דצמבר 1936. לשם כך נעשו מאמצים רבים להשלמת הברכה של מעגן הסירות והעבודות נמשכו יומם וליל למרות הקשיים הרבים שהיו כרוכים בכך. הרציף המזרחי הותקן למשלוח תיבות התפוזים, שאוחסנו במחסן הראשון שנבנה ויועד לפרי ההדר (מחסן מס' 9 היום), והעיתונות הרבתה להתייחס לטעינת פרי ההדר. ב-24 בדצמבר יצא לאנגליה משלוח התפוזים הראשון מברכת המעגן, למרות שעבודות בנייתה לא הושלמו במלואן. התיבות הושטו בסירה עטורת ירק לעבר האונייה 'הר תבור'. בטקס התכבד אליעזר הופיין, יו"ר 'אוצר מפעלי ים בע"מ', בהטענת התיבה הראשונה. לכבוד קבלת הפנים שנערכה על סיפון האונייה, הושבתה ההטענה לשעתיים כדי לאפשר לפועלים ליטול בה חלק. הופיין הכריז כי התיבה הראשונה תוגש כשי להוד מעלתו המלך ג'ורג' השישי. תיבות נוספות נשלחו לרב הראשי של אנגליה, לראש הממשלה, לשר המושבות, למהנדס הנמל ולמנהל חברת האוניות. יצחק רוקח, מראשי הפרדסנים, עמד על הדחיפות בהשלמת הנמל: "הגיעה השעה ה-12 לנמל הדרים בתל אביב... עניין ההדרים משווע". הפרדסנים הביעו את שביעות רצונם מהטיפול הזהיר של עובדי הנמל בתיבות פרי ההדר, בהשוואה לנמל יפו.

נמל הנוסעים העברי הראשון. פברואר-אפריל 1938

בשנת 1938, שנתיים לאחר פתיחת הנמל, ולאחר הכנות מרובות נחנך נמל הנוסעים, והוגשם עוד חלום. ב-23 בפברואר, התכנסו ראשי היישוב לטקס הפתיחה, ואלפי אנשים גדשו את רציפי הנמל כדי לחזות ברגע ההיסטורי למרות הגשם הסוחף. הנציב העליון סר ארתור ווקופ כיבד בנוכחותו את הטקס. מנחם אוסישקין, יו"ר קרן קימת הכריז: "עתה קיבל היישוב העברי מפתח משלו – נמל תל אביב". הנציב העליון, אמר כי הוא "מאושר באמת להכריז על פתיחתו של נמל זה גם לתנועות סחורות וגם לתנועת נוסעים". מפתח זהב שבאמצעותו פתח ווקופ את אולם הנוסעים הוענק לו למזכרת. היה זה שיאו של ביקור הפרדה שלו מתל אביב, ערב סיום תפקידו. לאכזבת הנוכחים הרבים לא ירד בנמל אף נוסע באותו יום, בשל הסערה העזה. בשבועות הבאים הושלמה בניית תחנת הנוסעים ואולם בדיקת המכס, חרף הקשיים שהערימו הבריטים.

ב-11 באפריל 1938 (התאריך הלועזי של ייסוד תל אביב), יום ירידת הנוסע הראשון בנמל העברי, הייתה שיחת היום "מי הוא הראשון? מה שמו? מהיכן הוא?" הים היה שקט בבוקרו של אותו היום, שבו האונייה 'אג'יטו' התקרבה לנמל שהתמרק לכבוד האירוע. הכל המתינו לנוסע היחיד, שרק באותו בוקר בעת שאונייתו עגנה ביפו הודיעוהו כי ירד בחוף תל אביב. לקול מחיאות הכפיים של הקהל הרב, שהצטופף על גגות הבתים, עלו המכובדים ובראשם ראש העירייה ישראל רוקח, על הסירה 'עלייה' במעגן נמל תל אביב והפליגו לאונייה שעגנה בים הפתוח. על סיפון האונייה בירך רוקח את הנוסע המגיע.

כעבור שעה עשתה הסירה את דרכה חזרה למעגן, לקול צפירות האוניות. הצופים קראו קריאות עידוד, המצלמות תקתקו, ומן הסירה יצא אליעזר שטינלאוף, תושב תל אביב, שהפטיר: "מאושר אני שזכיתי להיות העולה הראשון בנמל תל אביב". הירידה בחוף הסתיימה בהחתמת הדרכון, מעבר במכס ובמשרדי העלייה של הסוכנות היהודית. רח' גאולה, שם גר שטיינלאוף, המה באותו יום ממבקרים וממברכים רבים. הוגשם עוד חלום: יהודי ירד בחוף הארץ וזכה לקבלת פנים חמה באווירה ביתית עברית-לאומית. הייתה לכך משמעות פוליטית-מעשית. המקום היה לנמל העלייה, ועמו התקווה שזה יהיה הנמל של מדינה יהודית עצמאית.

למחרת היום ירדה קבוצה של 312 נוסעים, שהגיעה באונייה א/ק 'פולוניה', ובה ד"ר ארתור רופין, שהיה הראשון שעלה על הרציף. העולים קיבלו שי מקרן קימת – מפת הארץ וסרט כחול-לבן "ברוכים הבאים בשערי ציון". רופין מספר, כי בקרב הנוסעים הייתה שמחה רבה כשנודע להם שהאונייה תעגון בתל אביב ולא בחיפה. "נהיה כנראה הנוסעים הראשונים העולים על החוף בתל אביב", כתב ביומנו. יום קודם לכן עלו שפרינצק, דובקין, שפירא והופין על הסיפון כדי לקדם בברכה את אוניית הנוסעים הראשונה העוגנת בתל אביב. בשל החשכה והים הסוער חל עיכוב, והם לנו עוד לילה על האונייה. רופין מעיד: "למחרת בבוקר, ב-6, הייתי הנוסע הראשון שירד מהאונייה... זכיתי לקבלת פנים סוערת מצד הסווארים ופקידי ביקורת הדרכונים והמכס (כולם יהודים) ומצד הקהל, שהמתין ליד המזח, וכן צילמו אותי כיאות...".

עיתון הארץ מספר שעל אחד הבתים נתלה שלט שביטא בציטוט מהנביא ישעיהו (ס, א), את "רגשות לבו של כל יהודי ויהודי בתל אביב, בישוב העברי ובעולם כולו: 'ופתחו שעריך תמיד יומם ולילה לא יסגרו'." במשך שנים ארוכות, מציין ראש העירייה ישראל רוקח, כונתה יפו בפי חלוצי ובוני היישוב בשם יפו – שער ציון. "מהיום הזה ואילך", הכריז רוקח, "תיקרא תל אביב בשם 'תל אביב, שער ציון, דרך בה יעברו גאולים'". הכתובת 'שער ציון' עיטרה את שער היציאה מהנמל, וזהו עד היום שמו של הרחוב המוליך אליו.

בניית שולות מוקשים עבור הצי הבריטי, 1944

במלחמת העולם השנייה השביתו הבריטים את הנמל, ורק ספינות מפרשים קטנות הורשו לעגון בו. באופן זה התפתח בנמל ענף הדיג במים עמוקים. במהלך המלחמה גויסו אנשי הנמל לצבא הבריטי וחלק מהם נפל בשבי האויב בעת שהצבא הבריטי נסוג מיוון. ציוד הנמל, שהיה חיוני להתקדמות המערכה, הועמד לרשות הצבא, שעה שהיה מחסור בציוד בנמלים שבקו החזית: סירות הובלה, סירות מנוע לנוסעים, ספינות גרר וציוד פריקה. במספנות הנמל נבנו אסדות פלישה שהשתמשו בהן בעת כיבוש צפון אפריקה. כן נבנו שולות מוקשים שיועדו למזרח הרחוק. ב-19 בדצמבר 1944 נכתב בפלסטיין פוסט כי כמה ימים קודם לכן, נמסרו לחיל הים הבריטי שולות המוקשים שנבנו על ידי בנאים יהודים. פלוגת עובדי הנמל היהודית שגויסה למערכה, קיבלה את הכשרתה בנמל זה. למרות כל אלה לא נחשב נמל תל אביב כשווה ערך לשאר נמלי הארץ. באירוע שיט בירקון ביולי 1945, אמר קפטן גאי לידיקר הבריטי: "ניתן לומר בלי היסוס שספינות אלה הן מאוד משביעות רצון ומפגינות רמה גבוהה של המספנות".

שולת המוקשים הראשונה הוזמנה בידי הצי הבריטי בינואר 1945, לאחר שכל הניסיונות עברו בהצלחה. נשיא ההסתדרות הציונית הוזמן בידי הקפטן לידיקר לבקר בשולה בנמל חיפה, והתרשם מאוד לטובה.

האונייה 'קדמה' האונייה הראשונה של חברת 'צים' מגיעה לנמל

מאז שעות הבוקר ביום ראשון, ה-27 ביולי 1947 (באותם ימים סערה הארץ בשל גירוש מעפילי האונייה אקסודוס) המו רציפי הנמל באנשים, שהמתינו בציפייה ובהתרגשות לבוא אוניית הנוסעים העברית 'קדמה', האונייה הראשונה של חברת הספנות הלאומית צים. מאז 1927 הפליגה האונייה תחת השם 'קדה' (Kedah) במימי המזרח הרחוק. לאחר שסיימה את שירותה במלחמת העולם השנייה בחיל הים הבריטי, היא נרכשה בידי 'צים', שופצה, הותאמה לתפקידה ושמה הוסב ל'קדמה'. מסע הבכורה שלה החל בלונדון. על סיפונה היו מאות עולים ונוסעים, וכל המלחים היו יהודים. בין העולים היו ניצולי שואה ממחנה ברגן בלזן, שהתרגשו מאוד עם עלייתם לאונייה העברית וקראו: "אַ אידישע שיף!".

כל העיניים בנמל היו נשואות לים. רבים עלו על גג בית המכס ומשקפות בידיהם, מבקשים זכות ראשונים לראות את האונייה. עם התקרבה לנמל, שוגרו חמישה מטוסים של חברת 'אווירון' ללוותה לנמל. לקול תרועת הקהל הטילה 'קדמה' עוגן בים הפתוח. על הסיפון התנופפו דגלי הלאום, וארובתה נמשחה בשני פסים כחולים וביניהם שבעה כוכבי הזהב (סמלה של 'צים' לפי הדגל שהציע הרצל). על הסיפון העליון התנוסס מגן דוד עשוי נורות חשמל, שהודלקו בלילה. לאחר עגינתה יצאו לקראתה מספר סירות ועליהן פקידי הרשות, עיתונאים שהוזמנו לסיור באונייה ומנהיגי היישוב ואחרים, שבאו לברך.

הנמל במלחמת העצמאות. אפריל-מאי 1948

בפרוץ מלחמת העצמאות התברר ערכו הרב של הנמל, בעוד שנמל יפו היה בשליטה ערבית ונמל חיפה נשלט בידי הבריטים ויועד לשמש את הבריטים בעת הפינוי. ערב הקמת המדינה היה נמל תל אביב היחיד בשליטה יהודית, אף שחלקו היה עד לפינויו בשליטת הצבא הבריטי. תור ארוך של אוניות השתרך בנמל, ובו נפרקו האוניות שנותבו לכאן במקום לנמל חיפה, ולמרות עינם הפקוחה של הבריטים הגיעו גם ספינות ה'רכש', נושאות ציוד צבאי שהיה בעל חשיבות רבה. בפסח 1948 הוקמה עמדת בטון מזוין בכניסה לנמל ועמדות הגנה נגד מטוסים. הנמל נכנס לשלב כוננות מלחמתית.

שיתוף הפעולה בהברחת מטעני הרכש לארץ עם עובדי הנמל היה רב. כך, למשל, ברישום המוצרים, כדי שהמכס יהיה נמוך עד כמה שניתן, ובהימנעות מהעברת התשלומים לידי המכס הבריטי. האונייה 'נורה' הביאה לנמל, שהיה עדיין בפיקוח בריטי, חמישה מיליוני כדורים, 5,000 רובים ו-200 מקלעים. אונייה נוספת 'בוריאה' הגיעה לתל אביב ב-13 במאי עמוסת בצל וקופסאות מיץ עגבניות, ששימשו כיסוי לחמישה תותחי 65 מ"מ, 50 אלף פגזים, 200 מקלעי שאטו, 3 מיליון כדורים ומיליון כדורים 8 מ"מ למכונת ירייה הוצ'קס ולרובים צרפתיים. בסה"כ נשאה האונייה 652 טון נשק ותחמושת. הייתה זו האונייה הראשונה שפרקה נשק ללוחמים עבריים ביום הראשון לקיום המדינה.

במשך מספר שבועות, מהשבת שלמחרת הכרזת המדינה, נהנה האויב המצרי מעליונות אווירית, ותל אביב הופצצה מהאוויר, בידי מטוסים המצרים. היה זה אחד היעדים האסטרטגיים החשובים שהופצצו פעמים רבות, לצד תחנת הכוח רדינג ושדה דב. אך הגעת ספינות ה'רכש' אל הנמל נמשכה.

תוך כדי הפריקה של 'בוריאה' ביום ראשון בבוקר (יומיים לאחר הקמת המדינה), הופיעו בשמי תל אביב מטוסים מצריים. שלושה הנמיכו טוס מספר פעמים הפציצו וירו במכונות ירייה. בסירות הדוברות היו עשרות טונות של תחמושת ונשק. כל העובדים והמגינים זינקו לעמדותיהם. ארבעה אנשים נהרגו ונגרם נזק רב לציוד ולמחסנים. לא נפגע המורל ולא הרכש. הנמל שימש גם להעברת דלק מאוניות לתחנת הכוח 'רדינג'. לאחר ההפצצה הקשה של הנמל, זרמו אוניות נשק וחומרי מלחמה אך המצב היה קשה בשל ההפצצות וחוסר המקלטים. התארגנו בלילה וביום שריינו בבתי המלאכה כלי שיט לחיל הים. הימאים הזרים פחדו לא אחת לשוב לאוניותיהם.

פעולות הרכש היו מרוץ נגד הזמן. ב-15 במאי הגיעה לנמל תל אביב אונייה עם תותחי השדה הראשונים, הם הופנו כעבור חמישה ימים לעמק הירדן, והשתתפו אף בקרב על הדגניות והשפיעו על המערכה. שניים מהם הועברו לחזית בקרב על לטרון. ב-25 במאי, הגיעה אונייה נוספת עם מרגמות 120 מ"מ, רובים וכדורים. כעבור שלושה ימים הגיעה אונייה שלישית עם תותחי 75 מ"מ, וכן מספר מקלעים כבדים, אלפי רובים צ'כיים, מקלעים קלים וכמות של תחמושת קלה. למרות הקשיים, האונייה הגיעה לחוף מבטחים.

פקחי האו"ם נהגו לבקר בנמל כדי לוודא שלא הבריחו נשק. הטנקים שהוברחו לארץ במהלך ההפוגה היו חייבים להיפרק בנמל תל אביב, למרות אמצעי הפריקה הדלים, ולמרות נוכחות פקחי האו"ם. הועבר מנוף צף מחיפה, אך הוא נשבר בדרך. כדי למנוע ביקורת ולהטעות את פקחי האו"ם הוסוותה האונייה שזה עתה הגיעה כאונייה אחרת שעגנה בנמל, כולל צביעת הארובה ועוד והן הוחלפו בלילה ללא הפעלת האורות של האנייה. עתה היה צריך להביא אנייה מחיפה עם מנוף רציני, ושכנעו את רב החובל שהיה לו עבר עשיר בהברחות, אך סיפרו לו שאלו כלים חקלאיים כבדים ולא את האמת. לאחר ששיחדו אותו, לאיש המבצעים היה ברור שכשיגלו מה באמת מורידים יצטרכו לשחדם עוד. את האלחוטאי האנגלי הצליחו להוציא לבילוי בעיר. לאחר הסתבכויות נוספות הצליחו להוריד תוך שעה את הטנקים, שהועברו ללוחמי מבצע דני.

בשבת בבוקר שלאחר הכרזת העצמאות הגיעה לנמל האונייה 'טטי' – הייתה זו אוניית העולים הראשונה שהגיעה למדינת ישראל. במשך חצי שעה הורדו כל הנוסעים, אך מפאת קדושת השבת לא הוחתמו דרכוניהם בחותמת ממשלתית, אלא ביום המחרת! בטקס המרגש הוטבעה ביום ראשון בבוקר החותמת הראשונה של ויזה ישראלית, של זקן הנוסעים, שמואל בראנד, בן ה-70 ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ. חלק מהנוסעים גויס מיד ונשלח למחנה אימונים. רובם היו ניצולי שואה שבאו לבנות את ביתם מחדש במולדת. אחד מהעולים החדשים שהגיע מפינלנד, אמר: "נלחמנו עם הפרטיזנים נגד הנאצים, אנחנו שמחים להילחם למען הארץ שלנו והעם שלנו". מטוסים מצריים חגו אותה שעה בשמיים והשליכו פצצות לעבר האונייה.

הפעילות הענפה בנמל הביאה גם לרווחיות לאחר גירעונות של שנים. בין היתר נרכשו מנופים מהצבא הבריטי שאפשרו ליעל את העבודה. באותם ימים עבדו בנמל 7 ימים בשבוע ו-24 שעות ביממה. בסך הכל נפרקו בשנת 1948 קרוב ל-450 אוניות.

הנמל ומשמעותו

הקמת הנמל נתפסה כאחד ההישגים הגדולים של היישוב העברי בשנות ה-30, וכתגובה של בנייה למאורעות הדמים. בן גוריון כתב בדבר בשנת 1937: "ואילו במשך שתי השנים האלה לאחר קונגרס לוצרן [הקונגרס הציוני], לא הייתה הנהלת הסוכנות משיגה שום דבר אחר מחוץ לנמל תל אביב, הייתה על ידי זה מבטיחה לעצמה מקום כבוד בהיסטוריה היהודית... כתשובה לסגירת נמל יפו ידע היישוב לענות באחד הכיבושים הגדולים ביותר בהתיישבותנו בארץ – להקים נמל עברי... אילו היה לנו רק רישיון זה לפריקה והיישוב היה מרגיש באופן אינסטינקטיבי מה עצומה ההזדמנות שניתנה לנו – לפרוק על החוף, בלי מעגן, בלי מזח – לא היינו מגיעים לאשר הגענו. אבל היישוב חש את האפשרות הגדולה הנתונה לו... ובן לילה קם המזח, הוקם מעגן... בעניין זה אין אנו יכולים לקפח את זכותו של המופתי. בכיבוש הגדול של נמל תל אביב חלקו רב. לפני המאורעות לא חלם היישוב על נמל עברי... ואילולי התגבר היישוב על האינסטינקט הגלותי שדחף גם כמה מהטובים שבו לחזור מיד ליפו, אם יתנו לנו כמה פירורים של עבודה, ומספר פקידים ויסולו כביש, שיקל על החזרה ליפו; אלמלא היה מתגבר האינסטינקט הממלכתי היהודי הצעיר, החוש של הכרת הערך העצום שיש לעצמאות הימית שלנו בשביל כל עתידנו – היינו עלולים לאבד את המפעל הזה".

בשנת 2001, כשברקע ימי האינתיפאדה השנייה, החליטו הנהלת 'אוצר מפעלי ים בע"מ' (החברה בעלת הנמל המשותפת לאוצר המדינה ולעיריית תל אביב) בראשות אדריכלית אורנה אנג'ל, וראש העירייה רון חולדאי להחזיר את הנמל לעיר. לא אחת הוצג חידושו של נמל תל אביב כמעשה המייצג תקווה על רקע הימים הקשים של האינתיפאדה, בבחינת המשך ישיר לתחושות היישוב בשנות ה-30 על רקע המאורעות.

לאחר עיצוב מחודש המשתלב בסביבתו, הפך הנמל מחצר אחורית לאחד ממתחמי הבילוי והפנאי היפים והתוססים ביותר בתל אביב–יפו המנצל את מקום המפגש הייחודי בין העיר לים ובו מסופרת לצד המציאות בת זמננו חלק מהמורשת ההיסטורית המרתקת של הנמל – הנמל העברי הראשון בעיר העברית הראשונה.

יוסי גולדברג, מורה דרך יליד תל אביב, דור שני בעיר העברית הראשונה, גדל על סיפוריה ולימים בחר לחקור את תולדותיה, לסייר ברחובותיה ולהדריך באתריה. בעבודת התואר השני ובמאמרים שונים חשף את מכמני העיר, וידיעותיו מחקריו הם בסיס לשימור מורשתה.

..

.