אלמחטה (שכונת התחנה) מאת שולה וידריך

בהיסטוריה שבעל פה התקבע הרעיון שבנווה צדק ובנווה שלום הוחלט על הקמת שכונה חדשה - אחוזת בית שהפכה לתל-אביב. אין ספק שהשכונות הראשונות ובהן מוסדות ציבור ודת היוו נדבך חשוב, מעין "פרוזדור" כפי שכתב אלתר דרויאנוב, שהוביל להקמת תל אביב. הסיבות היו בעיקר בשל צפיפות וזוהמה בשכונות היפואיות, כשהמטרה הייתה הקמת שכונה חדשה מודרנית ונקייה. בעקבות מחקר על שכונת התחנה, ניתן לקבוע בוודאות שהעיר העברית הראשונה נולדה בשכונה שהתפתחה לצד תחנת הרכבת. בערבית נקראה השכונה אלמחטה (AlMahata). עבור היהודים היתה השכונה הקטנה חלק מנווה שלום.

פתיחת תחנת הרכבת ביפו שנת 1892 תרמה לקדמה, והפיחה חיים חדשים בכל האזור. הוקמו מחסנים, חנויות, בתי מסחר גדולים, בתי מלון, כמו גם מוסדות ציבור יהודים שעיצבו את החיים הציבוריים. הדרומי שבשורת בתי נבולסי ניצב בקצה השכונה, במפגש הרחובות בוסטרוס (רזיאל), שדרות ג'מאל פחה (ירושלים) ורחוב אל-מנשייה (המרד). כאן פעלו המשרדים של הוועד הפועל של חובבי ציון, ספריית שער ציון, ומועדון ישורון ששימש כמקום כינוס ליהודי יפו.

באסיפה שהתקיימה במועדון ישורון שבבתי נבולסי, הוחלט על על הקמת אחוזת בית. כל שורת הבתים לצד הרחוב הראשי (רחוב התחנה, רחוב אל-מנשייה, רחוב נווה-שלום, רחוב המרד) נהרסה עבור הרחבת רחוב המרד והפיכת חלקו לאוטוסטרדת קאופמן. ובמקום לא קיימים שלטים שיעידו על כך שהבתים שימשו כמרכז החיים העבריים בראשית המאה העשרים.

מצפון לבתי נבולסי, מרחק מטרים ספורים פעלה תחנת הרכבת יפו ובצמוד אליה, פעלו אכסניית חיים בורך ואכסניית ספקטור בהן התגוררו בעיקר אנשי הפועל-הצעיר ופועלי-ציון. במרכז השכונה, ברחוב קטן הצמוד לחומה הדרומית של תחנת הרכבת התגוררו נכבדי היישוב העברי. בבית הראשון בצד הצפוני של הרחוב הקטן היו הדירה והסטודיו של הצלם אברהם סוסקין. לצידם פעל קפה לבנון. ברחוב איאד שבגבולה הצפוני של שכונת התחנה, ניצב בית סליב ביבי עד להריסתו בסוף שנות השישים. הבית שימש בשנות המנדט את הדואר והטלגרף, וכבית משפט. בגבולה המזרחי של השכונה פעל בית החרושת וילנד למוצרי בנייה.

הרחוב עבר מספר גלגולי שמות. שמותיו הערביים היו אבו-אלג'בין וגם אבו-חדרא, בתקופת העלייה השנייה נקרא רחוב המיליונרים או רחוב המיליארדרים ואף רחוב האינטליגנציה, ולאחר קום המדינה נקבע השם רחוב חלץ. בתי הרחוב נהרסו מסוף שנות השישים ושנות השבעים. מיקומו כיום הוא על הוא תווי הרכבת הקלה בקטע שבין מתחם התחנה ושדרות ירושלים.

בספרו בתי יפו תל אביב מספרים מתאר פיני בן שחר את הרחוב, תיאור שמסביר חלק מכינוייו: "רחוב זה שהיה בקרבת תחנת הרכבת ביפו אוכלס כולו ביהודים. ברחוב זה התגוררו מנכבדי הישוב, אנשי המעמד הבינוני, מורים ואנשי מקצועות חופשיים, הרחוב כונה רחוב האינטליגנציה או המיליונרים על שם מראה פניהם המכובד ולבושם המהודר של הדרים בו: יהודה גרזובסקי–גור מחבר המילון, משפחת הבנקאי קייזרמן-קיסרי, משפחת עקיבא אריה וייס, יוזם הקמת אחוזת בית, זלמן דוד ליבונטין מנהל בנק אפ"ק, וכן מנהלי ומורי הגימנסיה העברית (לימים הרצליה) ששכנה אף היא ברחוב. ברחוב זה התגורר גם מאיר דיזנגוף, מנהל חברת גאולה באותה תקופה ולימים ראש העיר תל אביב". את המיקום המדויק של בית הגימנסיה העברית "השני" ברחוב זה, בבית מס' 19 ניתן לזהות בבירור בתצלומים. קטעי זיכרונות של היסטוריונים וחוקרים, לעיתים כאלה בני התקופה, משתלבים זה בזה כמו פסיפס ובונים תמונה שלמה של דיירי הרחוב.

בספר בנתיבות לא סלולות אל ידיעת הארץ (הוצאת עם עובד, 1973) מתאר ההיסטוריון וחוקר תולדות הישוב יוסף ברסלבי אף הוא את הסמטה הקטנה בלב שכונת התחנה: "מול כניסה לסמטה נשקף ביתו של מאיר דיזנגוף שהיה צבוע אדום". ברסלבי קורא לסמטה רחוב העשירים ונזכר שגם ביתו של הבנקאי נתן קייזרמן (אביו של העיתונאי אורי קיסרי) שכן כאן. עקיבא אריה וייס, שהוביל את הקמת תל אביב, כתב בספרו ראשיתה של תל אביב (הוצאת עיינות, 1957) שמיד עם הגיעו בשנת 1906 לארץ השתכן במלון קמיניץ (אז רחוב בוסטרוס כיום רחוב רזיאל), אך מיד עבר עם משפחתו לדירה שהשיג עבורו מאיר דיזנגוף: "והנה בא מר דיזנגוף להקביל את פנינו, וברך אותנו בברכת 'ברוכים הבאים'... הוא סיפר לנו שהצליח להשיג דירה עבורנו, דירה נאה וטובה... ואגב, היא הדירה היחידה בקרבת הסביבה הנקראת 'רחוב המיליונרים' ושם גרים כל מכרנו. ועוד יתרון יש לה, שהיא נמצאת מול הבית שלו. אם נגמור את חתימת החוזה, נקבל את הדירה מיד ונהיה שכנים טובים זה לזה . השכונה שבה נמצאת דירתנו היא 'נוה שלום' ... מר דיזנגוף שלח לנו מביתו שולחן עגול וכסאות, וגם מר סמילנסקי הפקיר את רהיטיו עבורנו".

את הדירה תיאר וייס כדירה בת חמישה חדרים ומרפסת גדולה, וחלונות גבוהים מכוסים בתריסים טובים ובתוך הבית נוחיות. רחוב המיליונרים מופיע גם בזיכרונותיו של מנחם גילוץ ממייסדי תל אביב: "בכניסה לנווה שלום מצד ימין היה רחוב אחד שקראו אותו רחוב המיליונרים. שם היו בתים פחות או יותר ראויים לדירת בני אדם , שם גרו עשירי הישוב כמו ז. ד. לבונטין, י. גרזובסקי, וכדומה. וגם הגימנסיה.... באותו זמן נוסד מועדון ישורון".

ביום הגעתו ארצה, ועוד באותו הערב, הוזמן עקיבא אריה וייס על ידי דיזנגוף וסמילנסקי לישיבה במועדון ישורון, שם קיבל עקיבא אריה וייס את רשות הדיבור עלה על הבמה והציע להקים עיר חדשה. בדבריו הדגיש את העובדה שעלות השכרת הדירות מהשכנים הערבים גבוהה ביותר. הוא ציין שהודות למר דיזנגוף הוא הסתדר יפה בדירה טובה, אבל שאל בדאגה מה יעשו עולים חדשים שאין ידם משגת ולא יהיה להם היכן להניח את ראשם. בהמשך טען כי אם משלמים כארבעים פרנקים שכר דירה לשנה, בכסף הזה בונים הערבים בתים חדשים, ומתחזקים. לכן הציע לבנות בתים, ובנאומו הוסיף: "ויש איתי תכנית, איך נוכל לבנות ערים ישראליות במאה אחוזים. לערים אלה תהיה רווחה בתוך גבולות ישובן... עיר מודרנית". במעמד זה הוחלט על הקמת עיר עברית חדשה הלוא היא תל אביב.

מסתבר שגם לקפה לבנון שפעל בשכונת התחנה היה חלק נכבד במימוש רעיון הקמת תל אביב. בספרו 'פרשת חיי' (הוצאת המחבר,1931) כתב יוסף אליהו שלוש: "עקיבא אריה וייס שאסף אליו מספר חברים וביניהם את כותב הזיכרונות האלה, על מנת להתוות את הדרך כיצד להוציא את הרעיון אל הפועל... והיינו מתאספים מידי פעם בפעם בקפה ליפשיץ בנווה-שלום תחת נשיאותו של האדון עקיבא אריה וייס במשך שנה תמימה". קפה ליפשיץ בנווה-שלום הוא קפה לבנון.

את קפה לבנון כמו גם את השכונה הקטנה מתאר עגנון בספרו 'תמול שלשום'. עגנון התגורר בשכונה בביתו של ד"ר ליאו כהן בעת שהאחרון נסע להתרפא בסנטוריום בשווייץ - נסיעה ממנה לא חזר (נפטר בשוויץ ב-28.8.1908). ד"ר כהן, עסקן ציוני וממייסדי אגודת הספורט ראשון-לציון (מ-1910, מכבי תל-אביב) עלה לארץ בשנת 1906, עבד בבית החולים שער-ציון ואף שימש כרופא הגימנסיה העברית שפעלה בשכונה.

תודה לד"ר אור אלכסנדרוביץ'

.

.