שכונת הרכבת (שכונת העגלונים) מאת שמעון גרובר

הימים ימי מלחמת העולם השנייה. בן שבע שנים הייתי כאשר עקרה משפחתי, בגלל ירידה במעמד הכלכלי, משכונת עוני אחת לשכונת עוני אחרת – משכונת מחלול לשכונת העגלונים, שבגלל קירבתה למסילת הברזל ידועה גם בשם שכונת הרכבת. אלא שבעוד שבשכונת מחלול התגוררנו בצריף בן שלושה חדרים עם מטבח, אמבטיה ושירותים, הרי שבשכונת העגלונים הצטופפנו ארבע נפשות בצריף בן חדר אחד, ללא מטבח וללא אמבטיה וללא שירותים. את הבישולים אימי בישלה באמצעות פתיליה מעשנת, מלכלכת ומסריחה מפיח ומנפט. את הצרכים עשינו בצריף ממול תמורת כמה גרושים לחודש, צריף שהיה משותף לשלוש משפחות. בצריף השירותים הזה היתה גם מקלחת, שבה התקלחנו בקיץ במים קרים. בחורף היינו מתקלחים באמבטיית מים חמים בבית שכננו, מוביל הנפט האדיב, הנדיב והחמלתי מר ירקוני (שם בדוי), שבביתו היה דוד מים שהוסק על ידי גזרי עצים, ושברוב חסדו עמד על כך שלפחות פעם בשבוע נתרחץ במים חמים, ושבכבודו ובעצמו כל יום שישי רחץ, סיבן וקרצף את עורנו המיוזע והמלוכלך.

היום, במרחק של שבעים שנה, אני יכול לכנות את עקירת מגורינו משכונת עוני אחת לשכונת עוני שנייה כירידה משמעותית ברמת החיים. ואולם כילד בן שבע לא חשתי בהידרדרות מעמדנו. הפעם האחת והיחידה שבה חשתי את משמעות עוניינו היתה, כשלאחר הפצרות ותחינות רבות הסכימה אימי לקנות חצי מנה פלאפל, לחלקו לשניים, ולתת לי רבע מנה ולאחי רבע מנה. אז רבע מנה פלאפל היה המדד למעמדנו החברתי-כלכלי. כאמור, שכונת העגלונים היתה אחת משכונות העוני של תל אביב. השכונה נוסדה בשנות העשרים של המאה העשרים. גבולות השכונה היו: בצפון – פרדסו של חסן ערפה; בדרום – מסילת הברזל ירושלים-יפו (ועוד נחזור בהמשך למסילת הברזל הזו); במזרח – דרך עפר, שבחורף הפכה לנחל שוצף שגובה מימיו כיסה את גלגלי העגלות, ושלימים נקראה רחוב המסגר; ובמערב – דרך פתח תקווה, ששמה הוסב לדרך בגין.

מייסדיי השכונה היו בעלי עגלות שהובילו לחם, קרח, נפט וכיו"ב. כיוון שאת רוב כספם השקיעו העגלונים קשי היום ברכישת בהמות ועגלות, הרי שמרביתם התגוררו בצריפים הבנויים לוחות עץ ומצופים ביריעות שחורות של חומר ביטומני, שבימי הקיץ הפך את בתיהם לכבשנים לוהטים. העלובים, העניים והמסכנים ביותר מבין בעלי העגלות היו מובילי הקרח, כיוון שפרנסתם הייתה מצויה רק בימות הקיץ הלוהטים, בעוד שבימי החורף הקרים איש לא נזקק למרכולתם; אשר על כן לא אחת היו נאלצים למכור את סוסיהם, כיוון שלא היה לאל ידם לשלם עבור מזון הסוסים ועבור דמי השכירות באורווה המשותפת, ששכנה במקום שהיום שוכן לו בית הספר המקצועי שבח.

כל בוקר היו העגלונים משכימים קום כשהיקום עדיין שרוי בעלטה, נכנסים לאורווה הענקית שהלינה בלילות את סוסיהם ופרדותיהם, רותמים את בהמותיהם לעגלות, ומתחילים את יום עבודתם. לעת ערב היו חוזרים לאורווה ומשחררים את הבהמות מהעגלות למנוחתן הליילית. באותה שנה – שנת התש"ד, 1944 – פרצה מגפת דבר-הסוסים, וכול הסוסים והפרדות חוסנו נגד המגפה. החיסון החליש והשבית את בהמות העבודה, וכדי שבעלי העגלות לא יינזקו מהשבתת מכירותיהם, הם רתמו את עצמם ואת בני ביתם לעגלות והסיעו אותן ברחבי העיר. ומי שלא ראה במו עיניו עגלות מוסעות על ידי הולכי על שניים, יתקשה להאמין לאפיזודה הכתובה הזו.

במתחם הנפט, הצמוד לשכונת העגלונים הוקמו שלושה מאגרים ענקיים של חברות הנפט שֶל, סוֹקוֹני וואקום ומאנטאשֶפט, וכל בוקר היו מובילי הנפט ממלאים את מכליהם בנפט, ויוצאים למכור אותו לתושבי תל אביב, שלרובם לא היו כיריים ותנורים המופעלים על ידי חשמל או גז, אלא פתיליות ופרימוסים שמופעלים על ידי פתילים ספוגי נפט. בסמוך לשכונה פעל משנת 1934 בית הספר מכס פיין "הראשון".

כאשר מנתה שכונת העגלונים כמה עשרות משפחות נוצר הצורך בהספקה שוטפת של מצרכי מזון. וכך, בהדרגה, קמו לא פחות משלוש חנויות מכולת, שתי חנויות ירקות ופירות וזכיינות של תנובה, ששיווקה חלב, גבינה, לבן ולבנייה. חנויות אלו סיפקו פרנסה לשש משפחות ברוכות ילדים. פרט מעניין לגביי חנויות המכולת, בתקופת מלחמת העולם השנייה, שבעליהן הורשו להדפיס כסף-נייר בערכים של מיל ושני מיל (מיל היה החלק האלפי של הלירה המנדטורית), כיוון שמקביליהם המתכתיים היו עשויים סגסוגת של נחושת, שהיתה חיונית יותר לייצור אמצעי לחימה מאשר להטבעת מטבעות.

במרוצת השנים נוספו לשכונת העגלונים נפחייה, שבה יצרו ופירזלו את רגלי הסוסים והפרדות. בנפחייה זו למדתי לראשונה בגיל שבע כיצד ללבן ולרקע מטילי פלדה, וכיצד להשתמש במלקחיים, במלחציים, במשור, בפטיש ובאיזמל. לאחר הנפחייה נוספה לשכונה פחחייה, שבה נוצרו מפח מגולוון כל מיני גיגיות לכביסה ולרחצה, ופחים לאיחסון נוזלים בעלי נפחים שונים. בפחחייה זו למדתי לגזור יריעות פחים במספריים מיוחדים למטרה זו, וכן למדתי לחבר שני חלקי פח על ידי הלחמה בבדיל.

עיסוק יצרני נוסף שבו עסקתי כתלמיד בכיתה בי"ת היה תעשייה פירטית לייצור פיגיונות. תהליך ייצור הפיגיונות התבצע באופן הבא: הינחנו מסמרי בניין באורך של כעשרה סנטימטר על גבי מסילת הברזל. גלגליי הקטר וגלגליי הקרונות דרסו ורידדו את המסמרים ללהבי חדים. את הלהבים היכנסנו לתנור של הנפחיה, ולאחר שלובנו, הוצאנו אותם מהתנור בעזרת מלקחיים, ובעזרת פטיש וסדן עיגלנו את אחד הקצוות, שעליו הירכבנו את ידית העץ. לאחר מכן הישחזנו את שני צידי הלהבים בעזרת אבן משחזת חשמלית וקיבלנו פיגיונות קטנים מושלמים.

פרט נוסף הקשור עם מסילת הברזל בא לידי ביטוי בחציית המסילה פעמיים ביום: בלכתי לבית הספר ברחוב נווה שאנן (שהיום הייתי מוכן להתהלך בו רק בליווי סיירת מטכ"ל), ובדרכי חזרה הביתה בתום יום הלימודים. להשלמת הכשרתי בעבודות המתכת הועסקתי במפעל קטן לייצור ראשיי פרימוסים, ומכאן הידע שלי ביתרון הפרימוסים על פני הפתיליות שתואר למעלה. והיה כי ישאל השואל, הכיצד ילד בן שבע מועסק בעבודות מתכת כמו בארצות הנחשלות במקום להימצא בבית הספר? והתשובה היא, שהאירועים שתוארו למעלה אירעו באמצע ימי מלחמת העולם השנייה, שמחסור בחומריי בנייה, כגון מלט וברזל, מנע בניית כיתות נוספות בבתי הספר, כיתות שעלו על גדותיהן, ואשר לכן תלמידי כיתות אל"ף ובי"ת למדו במשמרת שנייה אחר הצהריים, וכתוצאה מכך הבקרים היו פנויים לכל מיני עיסוקים חוץ-לימודיים.

כאמור, שכונת העגלונים היתה שכונת עוני, אבל במרוצת השנים – הודות לתושייתם, חריצותם והתמדתם – שניים ממיסדיי השכונה ראו ברכה בעמלם ונעשו גבירים אמיתיים. מאי משמע "גבירים אמיתיים?" שבעוד שהגבירים בימינו הם גבירים ממונפים שמתקשים לפרוע את הלוואותיהם, הרי ששני גביריי שכונת הפועלים לא לוו מיל אחד מהבנקים, ועושרם כלל נכסים נדלניים מניבים ומפעלים ריווחיים.

הראשון שהתעשר היה פועל הבניין מר ברזילי (שם בדוי). בעודו בונה קסרקטינים בסרפנד (צריפין) עבור חיילי בנות הברית, נוכח להבין שחיילים אלה אוהבים את הטיפה המרה. אשר על כן, קנה חבית יין מאחד היקבים, ובחצר ביתו ביקבק כמאה בקבוקים, בעזרת צינור גומי שינק את היין מהחבית המוגבהת לתוך הבקבוקים. לאחר שפקק את הבקבוקים הדביק עליהם אתיקטה (תווית) ועליה היה מודפס בעברית ובאנגלית "ברזילי הוק". את מאה בקבוקי היין הראשונים חילק ברזילי לכמה קצינים פולנים מצבאו של גנרל אנדרס, ולאחר כמה ימים נרקמה העיסקה הראשונה להספקת משאית שלימה של יין "ברזילי הוק". הביקוש ליין "ברזילי הוק" הלך וגדל, וככול שביקוש זה גדל, הלך וגדל עושרו של מר ברזילי, שאיפשר לו להגדיל את עושרו על ידי רכישת צריפים ממשפריי דיור שנטשו את השכונה, ולאחר שיפוצים קוסמטיים להשכיר דירות אלה לחלכאים ונדכאים ושאר מוכי גורל, שבקושי עלה בידם לשלם את דמי השכירות הזולים ביותר בתל אביב. כל המידע הזה נודע לי מכלי ראשון; דהיינו, אני, תלמיד כיתה בי"ת, התגוררתי באחד הצריפים העלובים הללו; ובאותה העת – לאחר שהודרכתי כיצד לינוק יין מהחבית באמצעות צינורית גומי – לקחתי חלק בביקבוק בקבוקיי "ברזילי-הוק" ובהדבקת התוויות, ותוך כדיי עבודה נודעו לי הפרטים הביוגראפיים של מר ברזילי. אגב, שכר עמלי עבור שעת עבודה היה מטבע מחורר בערך נקוב של שני גרוש. בגמר מלחמת העולם השניה מכר מר ברזילי את כל נכסיו והיגר לארצות הברית.

הגביר השני שצמח בשכונת העגלונים היה מר ירקוני, שהוזכר כבר לעיל בקשר למקלחות החמות בימי שישי החורפיים. מר ירקוני היה מראשוניי המתיישבים בשכונת העגלונים, ומראשוניי מוכרי הנפט. ראשית דרכו היתה מכירת נפט בשכונות הדרומיות של תל אביב. בעוד שמרבית מוכריי הנפט מכרו רק חבית נפט אחת ביום, הרי בגלל חריצותו ואנושיותו מכר מר ירקוני שתי חביות נפט ליום, ובכך הכפיל את פידיונו ואת רווחיו. משגדלו שני בניו קנה לכל אחד מהם עגלת נפט ופרדה, וכך מכרו שלושת בני משפחת ירקוני נפט בשכונות דרום תל אביב ולב תל אביב, והיקף מכירות משולש זה שילש את עושרה של המשפחה. עושר זה איפשר למשפחת ירקוני לרכוש מפעל לייצור מרצפות בגמר מלחמת השיחרור. את המפעל ניהלו שני הבנים, שלאחר שחזרו שלמים משירותם הצבאי נשאו נשים והולידו צאצאים. כתוצאה מגלי העליה לאחר קום המדינה, נוצר ביקוש למרצפות, והיקף המכירות של מרצפות ירקוני גדל משנה לשנה, ובמקביל גדלה עושרה של משפחת ירקוני, שהחלה לרכוש קרקעות, לבנות עליהם בתים, למוכרם ולהגדיל את עושרה. בשיא עושרה של משפחת ירקוני התהפך גלגל מזלם. אחד הבנים לקה במחלה ממאירה ונפטר. כעבור שנה קרסה מערכת כלי הדם של הבן השני, וחלפו שנתיים עד שנגאל מיסוריו והחזיר את נשמתו לבוראו. בהיוותרם לבדם, מכרו מר ומרת ירקוני את כול נכסיהם והשתכנו בבית אבות עד יום מותם.

לאחר התאורים הביוגראפיים של שני גבירי שכונת העגלונים נחזור לגורל השכונה. לאחר מלחמת השיחרור חלה נטישה הדרגתית של דיירי השכונה לאזורי מגורים משופרים יותר, ובעליהם מכרו או השכירו את הצריפים הנטושים למוסכים ולמסגריות. גם אנחנו נטשנו את שכונת העגלונים ועברנו להתגורר באזור ספר בשרון, ובזאת הקיץ הקץ על לימודיי במשמרת שנייה, ועל עיסוקיי האקס-אקדמאים. בביקורי האחרון בשכונת העגלונים, בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת, לא מצאתי זכר לצריפי העץ. במקומם הורחבו והתרבו המוסכים ובתי המלאכה, שנבנו מבלוקים ומגגות העשויים פח גלי. ואולם בהתאם לתוכנית בניין ערים חדשה, יעלה בקרוב הכורת על כל מבני השכונה, ואת מקומם יתפסו גורדי שחקים עשויים בטון וזכוכית תלת-שכבתית, שתמנע את חדירת הפיח, והשאון, שנפלטים מהמכוניות ברחובות בגין והמסגר.

עורך אתר תל אביב 100, דני רכט מוסיף: השכונה הוקמה בשנת 1924 והיתה הגדולה מבין שכונות הצריפים שהוקמו בעיר באותו העשור. תושבי שכונת העגלונים חיו כאריסים על אדמת משפחה ערבית מיפו ושילמו מדי חודש בעבור הזכות להשתמש במגרשים. רק בחודש נובמבר 1932 נרכשה הקרקע במלואה על ידי ועד השכונה: החברים ויינר, טרובלבסקי, מילר, פאנטיק, יחזקאל, רזניק, קורצאק, שטינפלד. ובעזרתו המשפטית של עורך הדין י. בן מאיר. קיומה של שכונה יהודית בודדת בחלק זה של העיר שירטט גם את קו הגבול המוניציפלי אשר הקיף את השכונה משלושת צדדיה.

הסיפור המלא על השכונה מאת שמעון גרובר, פורסם לראשונה בחדשות בן-עזר 890.

.

.