בית זהרה מאת דני רכט

במאמרו זהרה לביטוב – גיבורת מופת או מיתוס (קתדרה 118, ינואר 2006) כתב ד"ר ניר מן: "פרשת אהבתם של זהרה לביטוב ושמואל (שמוליק) קופמן הקנתה לסיפורה של זהרה את היסוד הדרמטי והטרגי ביותר. תולדות ימיהם הקצרים של זהרה ושמוליק, אהבתם הגדולה והמוות המעורה בסיפורם באופן כה טראומטי, הם השורשים שמהם צמח הסיפור והתעלה למדרגת נכס מוסכם באפוס הלאומי. חליפת מכתבי האהבה בינהם והיומן שכתבה זהרה לאהובה המת סיפקו את ההיבט הרגשי העז שהפך את הביוגרפיה לסיפור בעל אופי אגדי אוניוורסלי".

סיפור אהבתם ומותם הטראגי של הנאהבים איש הפלמ"ח שמוליק קופמן (1927-1947) והטייסת זהרה לביטוב (1927-1948) ידוע ותועד בספר זיכרון לשמוליק קופמן (בו הספיקה זהרה להשתתף בטרם נהרגה), בספר לאהוב עד מוות מאת דבורה עומר (הוצאת יוסף שרברק, 1980). במחזה שמוליק של זהרה שהועלה בתיאטרון לילדים ולנוער. ובספר כזוהר הרקיע מאת עופר רגב (הוצאת פורת, 2003). שמוליק וזהרה לא זכו להנצחה מסודרת בתל אביב. בעבר פורסם שזהרה לביטוב הונצחה באופן פרטי בבית ארמון. אך בהמשך הסתבר שהזיהוי שגוי ושזהרה הונצחה במבנה אחר שגם הוא כבר אינו קיים. מבנה שניצב בעבר כחמש מאות מטר דרומית-מזרחית מבית ארמון.

על המקום העיד צביקה ברק שגדל במקום עוד בטרם נבנה שיכון עממי רמת אביב: "בית זהרה היה בית דירות מוקף חומה ושערי ברזל גדולים ששימש כבית ספר של חיל האוויר הבריטי ושכן בפינת הרחובות רדינג וברודצקי. לאחר פינוי המיתחם ע"י הבריטים נכנסנו שש משפחות וגרנו שם עד 1956. הבית נקרא ע"ש זהרה לביטוב שבסיס היציאה שלה היה אכן, שדה דב… לגן הילדים בתל אביב, היינו נוסעים באוטובוס שסון שהיה עובר משייח' מוניס לתל אביב, בתנאי שגשר הירקון הישן לא היה מוצף… קרח היה מגיע אלינו עבור המקרר, בעגלה עם סוס, כשבצד העגלה הייתה דלת קטנה עם הפתעה - עוגות למכירה… המקום היה מוצף בנחשים, תנים ושועלים ואת שעות הלילה היינו מעבירים בין שינה לבין יללות בעלי החיים".

בית זהרה היה מתחם בית באר ערבי גדול, בן שתי קומות וצבוע בטיח בגוון ירוק. המתחם היה בנוי סביב חצר סגורה. במרכזה היתה באר ומעליה עץ תאנה גדול. ותיקי שכונת רמת אביב זוכרים את מספרת שכטר שפעלה בקומה הראשונה, בסמוך לדירת המשפחה. בקומה השניה פעל מסוף שנות החמישים קן תנועת הנוער השומר הצעיר. חלק אחר מהקומה השניה שימש כמחסן ספרים של הוצאת ספריית הפועלים.

מראה הבית הישן על רקע בתי השיכון החדשים של רמת אביב, מצבו הרעוע, ושווי המגרש, הניעו את העיריה להכריז על המבנה כמסוכן ואת משרד השיכון לפעול לפינויו. במכתב מחודש ינוא 1966 שנשלח ע"י בן-ציון מילמן המשנה למנכ"ל משרד השיכון, ומוען אל יהושע רבינוביץ' יו"ר ועדת בניין ערים (אז סגן ראש עיריה, ובהמשך יחליף בתפקיד ראש העיריה את מרדכי נמיר) כותב מילמן: "במכתבנו לגב' קירשמן מתאריך 10.3.1965 אשר העתקו נשלח אליך סיכמנו את בקשתנו להקמת בניין על שטח אשר פינינו ממבנה ערבי ישן בהוצאות גדולות ובמאמצים רבים במשך שנים. וזאת למען הרחיק משכנות עוני וכיעור משכונת רמת אביב.

התב"ע בשכונת רמת אביב איפשרה להקים על המגרש הגדול שהתפנה 36 דירות בבתים של שלוש קומות (דוגמת הבתים השכנים שנבנו בשנים 1954-1955). מילמן הציע לבנות במקום מגדל מגורים ובו 72 דירות מעל קומת קרקע מסחרית ובה חנויות. תכנית זו לא אושרה. במקומה סוכמה בניית שני בתים משותפים בני שמונה קומות כל אחד, ובהם 56 דירות. את הבתים החדשים אז (כתובתם: רדינג 18-20) תיכנן האדריכל יצחק פרלשטיין (שאחראי על תכנון רובה של השכונה). לטובת פרטיות הדיירים תוכננו קומות הבתים בצורת האות H, כאשר בכל קומה יש ארבע דירות.

.

.

.