בית ישראל רזניצקי מאת דני רכט

בתי שכונת אהרון החלו להיבנות בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת. את מגרש 92 בחלקה המערבי של השכונה (כתובתו כיום היא רחוב עין יעקב 23 פינת רחוב השנית) בסמוך לגבול המוניציפלי עם יפו, רכש מר ישראל רזניצקי ובנה עליו את ביתו. לפי מפקד התושבים משנת 1928 ישראל רזניצקי בן ה-36 התגורר במקום עם רעייתו ציפורה בת 30, עם בניהם התאומים הרצל ויצחק בני שמונה, עם יונה בת ה-5 ועם בן הזקונים מרדכי שהיה אז בן חודשיים ימים. לפי המפקד ישראל עבד כפקיד. בשנת 1938 התפרסמה בעיתונים הודעה בה נכתב: אגודה להגנת בעלי נכסי דלא ניידי בהסכמתם הרבנות הראשית למחוז יפו-תל-אביב לפי מכתב מיום 16 חודש זה מספר 5510.38 מודיעה בזה שמר ישראל רזניצקי, חבר הנהלת האגודה מוסמך לטפל לטובת הנפגעים בענייני מכירות פומביות ופקודות מאסר במשרדי הממשלה ובמוסדות ציבוריים. כמו כן עם אנשים פרטיים.

בסוף שנת 1925 או תחילת 1926 שכר שלמה אס, יוצא העיר וילנא, דירה בבית רזניצקי ופתח במקום מפעל קטן ליצור נקניק ובשר מעושן. בתל אביב של אותן השנים היה ביקוש רב למוצרים אלה ואדון אס היטיב לנצל זאת. הביקוש הרב הביא אותו תוך שנים ספורות לעבור למקום גדול יותר. במהלך שנות העשרים שימש בית ספקטור ברחוב נחלת בנימין כביתו הזמני של בית החולים הדסה. עם מעבר בית החולים לביתו הקבוע ברחוב בלפור, שכר שלמה אס חלק מקומת הקרקע בבית ספקטור. פתח במקום ב-1929 מפעל ליצור נקניק ובשר מעושן. בחלק קטן מהשטח המושכר פעלה חנות המפעל של האדון אס. בשנים הבאות חווה אס גידול משמעותי בהיקף עסקיו. כך נרכש מגרש בשכונת החרושת לצורך בניית בית חרושת אס לנקניק במבנה יעודי. שטח המפעל לשעבר בבית ספקטור הפך למעדניה-מסעדה של אס (פעלה ברציפות עד שנת 2015) וחנות אס נוספת נפתחה בבית שיף (ברחוב הרצל 13 פינת לילינבלום 26).

בחזרה לבית רזניצקי, נוספה לו קומה שניה חלקית ללא היתר, וב-1929 התקבל היתר על בניית חדר מדרגות, אלא שזה הושכר כדירת מגורים, עד שהעיריה התערבה. הבנייה היתה בטיפולו של חנוך כספי (משרדו הטכני פעל אז ברחוב החשמונאים 6) שהודיע במאי 1929 לעיריה כי אין הוא אחראי לבנייה הלא חוקית שיזם מר זרניצקי ועל התפטרותו מעבודתו זו. הבעלות על הבית עברה לידי גברת זושה פרעס, וב-1933 נמכר המבנה שוב. הפעם למר משה כהן-חדד. הבעלים החדש פנה שוב אל חנוך כספי (משרדו הטכני בשותפות עם דב כספי פעל ברחוב גרוזנברג 20) וב-1935 אושרה התכנית להכשרת החלק בקומה ב' שנבנה ללא היתר ולבניית החלק השני.

קרבת הבית לשכונות החצר של מנשייה, שמעבר לגבול המוניציפלי עם יפו "הבטיחה" לדייריו תקריות אש בין תקופות של שקט מתוח. ב-29 בחודש יוני 1936 בשעה חמש ורבע בבוקר אכלו כהן-חדד אשתו ושני ילדיו ארוחת בוקר כששתי פצצות הוטלו מבעד לדלת הפתוחה אל תוך ביתם. משה כהן-חדד נפצע ברגלו ואמבולנס של מגן דוד אדום העביר אותו את בית החולים הדסה שברחוב בלפור. נזק רב נגרם לתכולת הדירה.

הבית שרד את מלחמת העצמאות ואת הריסת הבתים היזומה בשטח מנשייה מטעם ראש העיריה ישראל רוקח ומהנדס העיריה שיפמן (בן-סירה) שנעצרה קרוב מאוד לבית שהיה עוד קודם בשטחה המוניציפלי של תל-אביב. במהלך השנים התדרדר מצבו של הבית והוא הוכרז כמבנה מסוכן. ב-1979 פינתה העיריה את תושבי המבנה מחשש שיהרס מעל ראשם, ובמחצית הראשונה של שנות השמונים נהרס המבנה.

.

.