הקולקטיב ברחוב המשור מאת רותי מכלוף

שכונת צריפי פלורנטין, שנת 1935 (לערך). קצה רחוב המ​שור של היום, במקום הגובל עם מגרש הדקלים (ששימש באותה התקופה את קבוצת הכדורגל של הפועל תל אביב). זה המקום אותו בחרו שישה זוגות של יהודים ממוצא סלוניקאי להקים עליו את ביתם המשותף. וכך צמח לו מבנה חד קומתי, שכלל סלון גדול. מסביב לסלון היו שישה חדרים: חדר לכל זוג. המטבח והסלון היו משותפים לכל הזוגות ושם הם היו מתאספים מידי ערב, לארוחה משותפת. אני משערת שגם נערכו שם שיחות ונפלו החלטות הנוגעות לחיים המשותפים שניהלו, משהו שמזכיר אסיפות שנערכו בצורות ההתיישבות הקבוצתית הראשוניות, בהבדל אחד, שבסיסם של אלו לא היה על החקלאות. מעין ״קיבוץ עירוני״.

השירותים והמקלחת היו בחצר. גם עבודת הכביסה נעשתה בחצר: היו עורמים עצים למדורה ועליה היו מניחים דוד מים להרתחת הכבסים. לשני זוגות בלבד היו ילדים. זוג אחד עם ילדים גדולים יחסית וזוג אחד עם תינוקת בת כמה חודשים.

יום אחד, יצאה האם הצעירה לחצר כדי להכין מדורה ליום כביסה. במרחק-מה ממקום המדורה היא הניחה את בתה התינוקת, בתוך עריסה, שרופדה בבדי מלמלה ותחרה לבנים, וכוסתה בבד טול לבן, על מנת להגן על התינוקת מפני חרקים מעופפים. לאחר שערימת העצים הושלמה, היא הניחה מעליה דוד, מילאה אותו בכבסים, מים וסבון, והבעירה את האש.

בעודה מחכה שהמים ירתחו, עף גץ מן המדורה אל העריסה. בדי העריסה התלקחו בן רגע. האם פרצה בצווחות אימים, שנשמעו היטב בכל השכונה. בטירופה, עטה האם על העריסה הבוערת, להציל את ביתה התינוקת. את התינוקת לא ניתן היה להציל. כך גם לא ניתן היה להציל את ידיה וצלילות דעתה של האם.

הטראומה הזו פירקה את הקולקטיב הייחודי הזה, והם נפוצו לכל עבר. עד כאן, מה שסיפרה לי אמי, שמשפחתה התגוררה בקצה השני של הרחוב, והיתה עדה למאורע הטראומטי הזה. אמי היתה אז בת 15 לערך. שמה אז היה מטילדה (מזל-טוב) בז׳ראנו. שאלתי אותה לגורלם של הזוגות הללו לאחר שהתפזרו. היא איננה זוכרת. אם מישהו מכיר מישהו, שמכיר מישהו, שהסיפור הזה ידוע לו, אשמח לקבל פרטים משלימים. אני סקרנית מאוד לפגוש את צאצאיהם של אותה חבורה מופלאה.

רותי מכלוף 052-6622156

.

.