בית החרושת בלום מאת דני רכט

שמואל (סם) שמעון בלום נולד בליטה אך היגר בגיל 22 לארה"ב, שם למד והתעמק בייצור שיניים תותבות. בלום נחשב למומחה בתחום והקים בפילדלפיה בית חרושת לייצור השיניים. במקביל לפיתוח עסקיו, היה בלום עסקן ציוני נלהב. ביקר בארץ מספר פעמים וגם היה ציר בקונגרס הציוני העולמי השני. עם עלייתו לארץ בשנת 1926, העביר לתל אביב גם את מפעלו על מכונותיו, וכך סיפק עבודה לעשרות (ומאוחר יותר, מאתיים) עובדים. בשנותיו הראשונות פעל מפעל השיניים התותבות ברחוב המגיד 8. בלום התערה בסביבה העירונית ואף תרם את הכסף בתחילת שנות השלושים לבניית אולם אהל שם ברחוב בלפור, אשר שימש כבית קבע לארועי עונג שבת אותם הנהיג ח.נ. ביאליק עוד קודם.

נראה שמהמשבר העולמי החריף לא השפיע על מפעלו של בלום וזאת למרות שעיקר התוצרת יועדה לייצוא. עם הגידול במפעל ובמצבת עובדיו, נבנה למפעל בשנת 1934 בית חדש בתכנון האדריכל ד"ר ליאו אדלר (1891-1962). בית החרושת נבנה בסמוך לגשר נחלת יצחק (רחוב מוזס כיום) לצד הגדה המזרחית של ואדי מוסררה (נחל איילון). הקרבה אל הנחל הביאה להצפת הקומה הראשונה של המפעל בשטפון הגדול של נובמבר 1938. עובדי המפעל מיהרו לקומה השנייה, ממנה הוצאו בעזרת פועלי מפעל יצהר הסמוך אשר חשו לעזרתם. למפעל נגרם נזק רב וגם הגשר לידו נהרס.

הסכמי אוטווה (Ottawa) שנחתמו בתחילת שנות השלושים בבירת קנדה, נועדו למטרת "העדפה אימפריאלית" למושבות הכתר הבריטיות. על תוצרת אחרת. מאחר ופלשתינה-א"י היתה תחת מנדט של חבר הלאומים (ולא מושבת כתר) נקבע באנגליה מכס בשיעור של 50 אחוז על שיניים תותבות מתוצרתה. בעקבות כך, הקים סם בלום מפעל נוסף בקפריסין. על ניהולו הופקד חתנו רחביה אדיבי (פיינשטיין). בישוב חששו שהקמת המפעל החדש תביא לסגירת המפעל שליד נחלת יצחק, אך בלום השכיל לפתח שווקים חדשים מחוץ לאימפריה הבריטית, עד שהמפעל כאן בקושי עמד בלחץ גל ההזמנות, תוך הגדלה משמעותית של היקפי היצוא.

שמו הרשמי של מפעל השיניים של בלום היה: החברה האמריקאית לשיני חרסינה בע"מ. מפעלו של בלום ומפעל יצהר (שמן, סבון ומוצרים נוספים) היו מהראשונים לפעול בנחלת יצחק. במהלך שנות השלושים והארבעים הוקמו בשכונה (או הועתקו אליה) מפעלים רבים. ב-1948 פעלו בשכונה כחמישים מפעלים ובהם כאלף וחמש מאות עובדים.

.

.