בית הפגודה (בית מוריס בלוך) מאת שולה וידריך, יוסי גולדברג וד"ר עירית עמית-כהן

הבית זכה לכינוי בית הפגודה בשל צורתו: גג משופע שהזכיר פגודה יפנית. את הבית בנה לעצמו בשנת 1925 מוריס (משה דוד) בלוך, אלמן אמיד שהיגר לארצות הברית בתחילת המאה העשרים ועלה לארץ ישראל בתום מלחמת העולם הראשונה. הבית תוכנן ע"י האדריכל אלכסנדר לוי. פנחס בן שחר, שגדל בבניין, סיפר כי התוכנית לא השביעה את רצונו של מר בלוך, והוא התייעץ עם ידידיו באמריקה שהמליצו לו על אדריכל אמריקני ממוצא יפני. האדריכל אמנם שרטט, אלא שאת הבית תכנן על פי תנאי האקלים ואורחות החיים בארצות הברית ואולי ביפן, אך איש לא לחש באזנו שבתל אביב הקטנה מרפסות הן העיקר. ואכן פסלה עיריית תל אביב את התוכנית משום שלא כללה מרפסות. בלית ברירה חזרה התוכנית אל שולחנו של אלכסנדר לוי, והוא שיפר וגם הוסיף מרפסות.

במהלך השנים התווספו לסיפור תכנונו של בית בלוך ולייחודו הססגוני סיפורים קטנים, חשובים יותר וחשובים פחות, וכל מי שעצר בכיכר המלך אלברט ופניו מערבה, "תיבל את המראות על פי טעמו: בשנת 1935 הותקנה בבית הפגודה מעלית - מעין כלוב שהונח בין גרמי המדרגות. את המעלית התקין מהנדס חשמל צעיר, עולה מדרום אפריקה, יהודה גזונדהייט. את הפיר חפר וביטן המהנדס יעקב אורנשטיין.

פנחס בן שחר, ובשמו מבית - שוורצמן, שמוריס בלוך היה קרובו, ובילדותו התגורר עם משפחתו בקומה השנייה - סיפר בראיון לשולה וידריך שמוריס עשה לא רק לביתו אלא גם לציוניותו: שתי דירות בבית הקדיש לקליטת קרובי משפחה. "קודם כל תהיה להם קורת גג בארץ ישראל, כשיסתדרו ותימצא עבודה ישכרו או ירכשו דירה לעצמם". לפנחס בן שחר עצמו, שעשר שנים עברו עליו בבית הפגודה, מגיל חמש ועד חמש עשרה, יש זכרונות רבים מהבית. הוא סיפר על המעמד שזכה לו בקרב חבריו בגלל הבית, דייריו המכובדים והעיקר - המעלית. המעלית, שכמותה היו רק מעטות בארץ ישראל, ובתל אביב נחשבה למעלית הראשונה שהותקנה בבית מגורים, הפכה לאטרקציה. תיירים נהגו להצטופף בכיכר הסמוכה ולהתבונן בבית ה"זר" כל כך לאווירה המזרחית הים-תיכונית של יפו ותל אביב ומעליתו החדשנית. אך לא רק תיירים, אלא גם חבריו של פנחס קינאו בו וביקשו "סיבוב במעלית", ובתמורה שילמו לנער שוורצמן בגולות, בבולים ובתמונות של ספורטאים, שהופצו בקופסאות סיגריות "דובק". בתוך המעלית הותקן ספסל מתקפל, מחובר בקפיץ לדופן, וכיוון שרק שני אנשים יכלו לעלות בה בכל פעם, התארך התור. בשנה שבה נבנתה המעלית הוכנסה למבנה גם מערכת הסקה, שהחליפה את גזרי העץ ששימשו זה עשור שנים לחימום הבית והמים.

שלוש קומות היו בבית. בראשונה התגוררו קרובי משפחתו של בלוך. בשנים שבאו אחר כך התגורר באחת הדירות מזכיר מערכת עיתון הארץ שבלוב. בלוך האלמן התגורר בקומה השנייה, באגף הדרומי, וממעקה מרפסת מטבחו התנופפו שלושה דגלים - דגלי ארצות הברית, אנגליה והדגל הציוני. באותה קומה התגוררה אחות ממוצא הונגרי שסעדה אותו ודאגה לנקיון ביתו. כשהוחלט על מכירת הבית, התנה בלוך שהעוזרת תוכל להישאר בבית עד סוף חייה, וכך היה. בקומה השלישית שכנה בשנות השלושים קונסוליית פולין העצמאית, כשאגף אחד שימש למגורי הקונסול ומשפחתו והאגף השני למשרדים. הקונסול היה ד"ר דב האוזנר (אביו של גדעון האוזנר, לימים התובע במשפט אייכמן). לאחר שהסתיימה המלחמה עזבו אנשי הקונסוליה את הבית ולקומה השלישית עברו שתי משפחות: משפחת ד"ר חייט, שהיה המנתח הפלסטי הראשון בתל אביב, ומשפחת ד"ר וולך, שאחת מבנותיו - מרים - נישאה לתעשיין סטף ורטהיימר.

מלבד שלוש הקומות היתה גם חצר, שבשנת 1937 פתח בה מנדל שטיינר דוכן למכירת פרחים, והיה גם מרתף - שבשנות מלחמת העולם השניה שימש מקלט. בשנת 1942 נפטר בלוך, הדגלים הוסרו, הבית עבר ידיים הוכנסו אליו עסקים קטנים ובתי מלאכה, ו"בית החלומות" הלך והידרדר. בשנות השישים אושר לגברת מנדלבאום, שהתגוררה בקומת הקרקע הפונה לרח' מונטיפיורי, לקיים בית כנסת בדירתה. גברת מנדלבאום היתה אחרונת הדיירים שהתגוררו בבית עד להתחלת השיפוץ בשנת 2000.

למרות ההזנחה לא היה ניתן להתעלם ממקומו של הבית, מהאופן שבו הוא בולט בנוף, מנפחו ומחזותו הייחודית. ואכן, עיריית תל אביב עשתה מעשה והכריזה על שימורו. אמנם הכרזה היתה, אבל לא נמצא הגורם שישפץ את המבנה על פי הדרישות השימוריות שהרשות הציבה. לאחר שנים של קיפאון בשנת 1995 רכש הקבלן ראובן פלד את הבניין והחל בשיקומו ובשיחזורו. חילוקי דעות בין העירייה לבעלים ועלויות השימור הגבוהות עיכבו את השיקום. בשנת 1998 נמכר הבית לאיש עסקים שבדי שהחליט להפוך אותו לבית מגוריו. שימור המעטפת החיצונית התבצע על ידי משרד 'פלסנר אדריכלים', ואת הפנים תיכננה האדריכלית הצרפתיה אנדרה פוטמן. בקומה הראשונה, שהיתה קודם לכן בית הכנסת של גברת מנדלבאום, הותקנו בריכת שחיה משובצת אבני פסיפס וסאונה - וכי איך אפשר בבית קיץ ישראלי בלי סאונה? בקומה השניה עוצבו חדרי שינה הכוללים אמבטיות אליפטיות. בקומה השלישית נכללו סלון ומטבח. על הגג נבנה חדר זכוכית ובו אח לימות החורף. במרתף שהורחב עד להיקף המגרש הותקנו המערכות הטכניות. בתוך הבית הוסרו כמה תקרות ונוצר חלל כפול ומרשים. הבית נולד מחדש, והכינוי "בית חלומות" זכה לצידוק.

עורך האתר דני רכט מוסיף: את ראש השנה תרצ"ו העביר מוריס בלוך בבית הכנסת. את העדרותו ניצל היטב גנב שנכנס לדירת בלוך בקומה השנייה בבית הפגודה, ומצא את מפתחות הכספת. למחרת החג פתח בלוך את קופת הברזל הריקה וגילה שנגנבו ממנה 100 לא"י. סכום גדול בימים ההם.

בקומה השניה של בית הפגודה התגורר בשנות השישים והשבעים ד"ר פנחס סגל. חלק מהדירה שימש לקליניקה. ד"ר סגל הוא בנו של ראובן סגל, בונה הבית הראשון באחוזת בית (יהודה הלוי 25). את ביתו השני, בנה ראובן סגל ברחוב השחר והוא עדיין ניצב במקומו.

הערך מתוך הספר תל אביב עיר גלויה, מאת שולה וידריך, יוסי גולדברג ועירית עמית-כהן. באדיבות הוצאת ספרים אחיאסף ואופוס הפצת ספרים, 2009 © כל הזכויות שמורות.

..

.