בית שמושקוביץ (כסית) מאת מערכת האנציקלופדיה העירונית

מאמצע שנות הארבעים ועד לסגירתו בראשית שנות האלפיים, היה כסית אחד מסמליה של התרבות התל-אביבית. במשך רוב התקופה היה לבית הקפה המזוהה ביותר עם חוגי הבוהמה. כסית שפעל בבעלותו של יחזקאל ויינשטיין (1905-1979) איש-כסית, נוסד ברחוב בן יהודה 59 ועבר בשנת 1942 לרחוב דיזנגוף 117. הוא היה אחד משורת בתי קפה שצצו באזור בשנות הארבעים, אך התבלט מעל כולם מאחר ואירח את כל המי ומי של חוגי הספרות והאמנות, תוך מיקום השולחנות והכיסאות על מדרכת הרחוב.

המקום ידוע בזכות יושביו הקבועים והמגוונים, עד לשעות הקטנות של הלילה, זירת התרחשות ממש. עיצובו המיוחד, תבשיליו שהוגשו במשך היום, עם קירות מכוסים בתמונות וציורי קיר של יוסי ברגנר ואורי ליפשיץ, ספר האורחים וכו'. משעות הערב הפכה המסעדה לבית מרזח של ממש. בשנות השישים חלה ירידה במעמדו של בית הקפה בגלל נדידת חלק מאנשי הבוהמה לקפה קליפורניה הסמוך שהיה בבעלותו של אייבי נתן.

בית הקפה שוכן למרגלותיו של בית שמואל שמושקוביץ בתכנונו של דוד שאודר בשכונת פועלי החשמל (מגרש 8) משנת 1935. שינויים במבנה בוצעו על ידי אדריכל יצחק שוורץ על מנת להתאים את קומת הקרקע לצרכי בית הקפה. זהו בית קוביה בן שלוש קומות, עם מרפסות פתוחות בולטות בחזית, שנבנה בסגנון הבינלאומי, כמאפיין את תנופת הבניה בעיר בראשית שנות השלושים, כאשר קומת הקרקע היוותה קומת מסחר הפונה לרחוב.

ימיה ולילותיה של כסית מאת תקוה ויינשטוק (מעריב, 15.4.1957)

מה לא העלילו עליו? מושב בטלנים וסנובים אמרו. משעמם, מלוכלך, ריקני – לגלגו. קטלו – אך להתעלם ממנו לא יכלו. סוף סוף, אם יש בית קפה ששמו הולך לפניו מעבר גבולות המדינה, שאפשר להראותו לתיירים – כסית הוא. ה"קופירייט" על השם, כסית – אבן יקרה. אלומג – מיוחס לשלונסקי. יסדה את כסית לובה, אשר שם משפחתה נשכח כבר, ברם. דמותה הצוענית שמורה עדיין בלב אמנים רבים. כסית הוקם באמצע שנות השלושים וההיסטוריה מספרת שהיה זה ברחוב בן יהודה. אחר זמן מה עבר כסית למשכנו הנוכחי, ברחוב דיזנגוף. בשנת 1941 רכש את המקום חצקל, הדמות הקלסית של כסית. לפני כן שמש מדיח כלים במסעדה, מלצר ראשי, בעל מועדון למלצרים, ושוב, בהשפעת שלונסקי, שינה חצקל שמו מויינשטיין ל"איש כסית".

בית הקפה הצטמצם אז בד' אמות והגיע רק עד לעמוד הראשון שבאולם כפי שהוא כיום אבל בין ח"י כסאותיו הצטופפו אלף איש. כעבור שנתיים השתלט כסית על הסנדלריה הסמוכה. אחר חמש שנים על הטראסה. המקום נועד לאמנים בלבד. בעיקר שחקני בימה: "קצין הכי גבוה במנדט זרקתי פעם!" מתפאר איש כסית. כסית ירש בהדרגה את כל בתי הקפה שקסמו בשעתו ל"בוהמה" התל אביבית: אררט, שלג לבנון, הקזינו, כל אלה שהיו לתל אביב מה שקפה "מלקט". להבדיל הנו לפריז... חצקל הוא בעצם האיש שנתן את ה"דחיפה" לרחוב דיזנגוף, משעלתה כסית לגדולה, החלו "חיי לילה" בצפון והרחוב כולו נעור מתרדמתו ובחיי קפה צצו כמו כפטריות. "אין לי גישה לאמנות אבל אני אוהב את החיים האלה" – מסביר חצקל. אוהב להתחכך בבוהמה, להצטלם עם גדולים, לקשט את הקירות בתמונות יחודיות.

תור הזהב של כסית היה במלחמת העצמאות, אז הפך רשות הרבים, עמדת המאסף של המערכה... ג'יפים עצרו לפיו בחריקה, "חברה" באו ישר מהקרב, פלמחניקים נפגשו, אלוף שדה היה אורח קבוע.

מאז זוכרים לכספית חסר נעורים ואף שהכל נשתנה והאוירה כבר אין בה "ממש", עדיין כסית יחידה במינה, מחצית המבקרים עם סוגי הלקוחות המשיבים לפניית המלצר: "אני מחכה למישהו", ובכלל. האתיקה הכסיתית מורה שמלצר יפנה רק ל"זרים", "המנויים הקבועים" מעניינים כאן בעיתונים, מוזגים לעצמם סודה חינם מהברז ומבלים שעות בלי להזמין מאומה. בתי קפה מסביב זוהרים באורות ניאון, פלסטיק וריפוד חדש וה"סקס אפיל" של כסית, מתבטא בשולחנות מתפרקים ווילונות צהובים מזוקן. "רציתי לשפר" מתגונן חצקל "אבל הם יברחו... כשקפה אררט עשה רמונט, חדלו לבוא, רק מודרניזם אחד הכנסתי – האספרסו".

עניין האמנים עיקר פה: כל סופר עד גיל 45 עבר דרך כסית, כל פרחה שנעשה סטאטיסט בתיאטרון רואה חובה לעצמו לרוץ הנה. בשם שבית הקפה משמאל מרכז פולנים וזה שמימין – נוער זהב, כסית מרכז את הבוהמה ולבוהמה ברי: מקום יותר יפה הוא גם יקר. לקפה רוול לא תכנס נערה במכנסיים בערב. שם אין קופצים משולחן לשולחן... בכסית אין פורמליות: יושבים בלתי מגולחים, לא אדיבים, צועקים, שרים בשני קולות, ענבל ו"שלושת המיתרים" יכולים לעשות שמח. בתיבת הדואר בכסית יש סיכוי למצוא פתק. תמיד פוגשים חבר'ה, תדיר אפשר להתיישב ליד שולחן זר ולשוחח "קצת" – שעה שעתיים...

מסביר אחד מגדולי המקום: "בגיל עשר היינו נפגשים אבל עמוד בשכונה – ולא העמוד הכי יפה דווקא, כשהשפם צמח, נגשו ל"פינתי" אחר כך הלכו לובשי העניבות לרוול. מי שהיה דיי אמיץ לא לבזבז זמן לא הלך בכלל ואלו שחשו כי המדינה תפסיד אם לא ייצרו משהו – פנו לכסית.

ב-10 בבוקר נפתח כסית ואז יושבות בו בעיקר "חתיכות" רמות עקב ונשי שחקנים ובמאים ותינוקותיהן. בצהרים כסית "שלנו" – על טהרת האמנים בלבד. נתן אלתרמן, רפאל אליעז, יורם מטמור ואחרים. סועדים ליד השולחנות מכוסי המפות, עושים ביזנס אומנותי, מתבוננים להופעה מחוץ לעיר. לא כדאי ללכת הביתה, זה רחוק, וצריך להרוג שעתיים (גם כשרונות הרבה פה, אבל זה עניין לחוד...) גרשון פלוטקין, יעקב פרלסון ושייקה ירקוני, משחקים בשחמט: באין יונתן רטוש, צלח בינדר, יוסקוביץ, המודליסטי מ"איווניר".

ה"תסיסה" בכסית חלה כמובן בשעות 11-1:30 בלילה, אחר הצגה השניה והתיאטרון. "העולם הקולטורלי, הממשלה אפילו הבת של דיין – כולם באים אלינו", מתפארים המלצרים. למבקרים רבים כסית הוא העולם, הבית והמשפחה. לחונא למיטל לפרלמנט הכסיתי, שחבריו מכל המפלגות, מדברים פוליטה בימות חול ונהנים בצוותא מטשולנט, משקה ומזמירות בשבתות. זו הקואליציה היחידה שלא נתפרקה מעולם, להוציא אלה שטרשו לכסית של מעלה יש לפרלמנט נשיא חצקל פיינברג מהאדמיניסטרציה של "הבימה" ופרקציה צעירות: שאול ביבר, ירוחם כהן. בערב באים גם הספיחים – מבקרי אמנות למיניהם, עיתונאים, קציני מטה במשטרה, ותיקי תל אביב, בנשמת כולם דבקה קצת "בוהמה" ובשוליים מופיעים טיפוסים שמראיהם רעב וסגוף, וספק קיבוצניקים ספק סנובים המתהדרים בבלויי בגדם, "פספוסיות" מהמחזורים האחרונים בכסית הבאות לשמוע צ'יזבאטים מפי פלמחאים לשעבר וסתם חולצות שחוחות מעל מכנסי קורדרוי וחצי בית הקפה על המדרכה כמובן, בטיול נצחי.

מאוחר יותר, בין בדלי סיגריות, שיירי אוכל וכלבי כסית (המנמנמים ביותר וערים בלילה) מסובים, נהנים, זריזים, המשכימים לצאת מחוץ לעיר, מטאטאי רוחות וצפרי הלילה הבודדים שנותרו עוד בתל אביב. ב-4 לפנות בוקר נדם הכל. אילו היה השיקול העיסקי מכריע, לא היה כדאי להחזיק את כסית פתוח בשעות הקטנות, אבל מה על השחקנים השבים מהנגב, מי ישקם כוס תה? וכל ה"הפסדים" מתכסים בליל שבת. ספר האורחים בכסית גדוש אישומים, שירים ואוטוגרפים, של הור בלישה למשל, אבן אבן (הוא ציין: "ממועצת הבטחון למביכה חמה של כסית" מה רב המרחק. דני קיי (שאץ הנה יש מלוד)... ד"ר אריה לויט שר שיר על בשר הגמל בכסית, בוסקוביץ רשם מנגינה בתוים ויעקב אורלנד חיבר פה את "שני שושנים" היצירה שכסית תובע "קופירייט" ויש גברות הדורות הבאות הנה לראות "אישים חשובים" ואיך אוכלים הזמר הפופולארי והשחקנית הנודעה נקניקיות בספירט. ועתים נבטים שני אורחים בכסית זה בזה וכל אחד משוכנע כי זולתו אמן גדול.

ברם, בה המשיכה של המקום ירד בשנים האחרונות. אם פעם היה זה מעשה סנוב לבקר בכסית כיום סנובי הוא לא לבקר בו. רומאנטיקנים נזכרים במלצרים שהלכו ואינם וצביון המקום הלך עימם.

ישראל בעל ההומור שהכיר כל אורח וידע מה להשיב ל"שויצרים" יעקב שזכרונו הפנטסטי רשם מתי ביקר פלוני ולאן הלך אלמוני. האספרסו הרס את האווירה טוענים. במקום שהיתה פינת חמד אפלולית יושב עתה עולם "חצי תחתון". בכלל, אופי המקום הולך ומטשטש. המפלגות פתחו מועדוני קונקורנציה והציירים עקרו למלוא, צעירים ל"מדורה". הקאמרי, שנדון שנים אצל הצקל בהקפה, כבר ערך מסיבת בכורה במדורה. אריות כמסקין ורובינה מבכרים לשבת בית. ומאז משפט פארג חדל שלונסקי לבוא למשחק השח היומי שלו (עתה שב ומבקר לפרקים). ובינינו לבין עצמנו, כולם כיום פסבדו-בוהמה. האמנים נעשו אזרחים כבודים עם פריז'ידר וה"בוהמה" המאחרת בלילה בכסית היא... שוטרים ונהגים.

תקוה לכסית נצנצה בימי סיני, כשחיילים בעלי מקלטי רדיו קטנים מלאו כל פינה, קצינים השתוללו ועשו שמח וכובדו בקוניאק. התקוה מנצנצת גם ב"ימי כסית המסורתיים" בפורים ובייחוד ביום העצמאות, כשכסאות בית הקפה עולים במדרגה והצקל הגליצאי מגיש משקה "בלאש" (זה כראי לעסק...) ותיקים אינם מאבדים אמונם. כסית עוד יבלה את כולים את כל מקומות המפגש ה"ירוקים" נעדרי ההיסטוריה.

חצקל איש כסית מנמנם בפתח בית הקפה שלו ברחוב דיזנגוף. 1961. צילום של מיכה בר-עם.

הצלם מיכה בר-עם, יחד עם אשת התקשורת בלה דיאמנט והעיתונאית עידית שמגר. יעל רוזן צילמה בכסית אמצע שנות השנות השבעים. כל הזכויות שמורות לצלמת.


ערכים בסביבה

.

דוכן הסיגריות של גרטה

בתי הבימה

בית צעירות מזרחי (מרכז קהילה אריק איינשטיין)

גינת הוד