בית אורבך מאת ד"ר ניר מן

צבי אורבך (1904–1971) מחלוצי העלייה השלישית החל דרכו ב'גדוד העבודה' והפך ברבות השנים לקבלן בנייה רב פעלים. היה מבכירי ארגון 'ההגנה' בתל-אביב וממייסדי משרד הביטחון. הקים את ארגון 'השירות הכללי' בתל-אביב, אִרגן את שיירות האספקה לירושלים הנצורה במלחמת העצמאות, ובשנותיה הראשונות של המדינה ניהל את הוועדה להקמת שיכונים לאנשי צבא הקבע.

רקע משפחתי

צבי אורבך, בן יהודית ודוד אוורבאך (AUERBACH), נולד ב-2 בפברואר 1904 בלבוב שבגליציה. האם, יהודית לבית אוסטר, הקפידה על שמירת המצוות בבית המשפחתי שבו נולדו שני בנים ושש בנות (רוז'ה, רבקה, צבי, יהושע, פנקה, טוני ושתי אחיות נוספות ששמותיהן אינם ידועים).

בזמן מלחמת העולם הראשונה שרר בלבוב רעב קשה ולאחר מכן פרצה בעיר מגֵפת כולירה. האב, דוד אורבך, ושתיים מבנותיו נספו מהמגֵפה באותו השבוע. חרף הגבלות ההשכלה שהושתו על היהודים התקבל האח, יהושע אורבך, שניחן בחריפות שכל מיוחדת, ללימודי כימיה בפוליטכניקום בלבוב וסיים בהצטיינוּת יתרה. בסוף שנות ה-20 הוא עלה ארצה עם אִמו, אחיותיו, פנקה דויטש וטוני אמסטר. משפחת אמסטר הייתה  ממייסדי המושבה מגדיאל בשרון. לימים היה יהושע אורבך ממקימי מפעלי ים המלח ומילא תפקיד בכיר במשרד התעשייה והמסחר. בעת עבודתו במפעלי ים המלח, בזמן המרד הערבי, המפעל פונה מעובדיו ויהושע אורבך  נשאר יחידי במקום.

ילדוּת ובחרוּת

קור רוחו של צבי אורבך וכישרון מנהיגותו ניכרו כבר בימי ילדותו. באחת הפעמים שיצא עם אחיו לסרט קולנוע נפוצה שמועה שפרצה שרפה באולם, והקהל החל להימלט מהמקום בצעקות מחרידות. רבים נדרסו במנוסת ההמון המבוהלת. הוריהם של צבי ויהושע נזעקו לחפש את בניהם, ורק לאחר התפנוּת הקהל מהאולם יצאו שני הילדים. כשנשאל צבי הקטן לפשר ההתמהמהוּת, הוא ענה שכאשר התחילו הצעקות הוא בדק מסביב, ומשראה שאין אש מאיימת עליהם החזיק את אחיו ויחד חיכו ליציאת האנשים.

אורבך קיבל חינוך יהודי והשכלה כללית במערכת החינוך העירונית. השכלתו הפורמלית הייתה תיכונית בלבד, אך הודות לכושר הלימוד האוטודידקטי שלו, להעמקתו בתחומי עניין נרחבים ולמשמעת הלימוד העצמי, הוא הצליח לרכוש ידע רב בנושאים חובקי עולם.

בגיל צעיר הצטרף אורבך לתנועת הנוער 'השומר הצעיר', ובגיל 16 שנים עזב את בית הוריו ועלה ארצה בשנת 1920 כחלוץ. הוא הגיע בראשיתה של העלייה השלישית, עם הקמת 'גדוד העבודה וההגנה ע"ש יוסף טרומפלדור' בעמק הירדן. תחילה עבד במסגרת פלוגות גדוד העבודה, ואחר כך כפועל אצל חקלאי במושבה יבנאל. אורבך הצטרף למייסדי קיבוץ משמר-העמק של תנועת 'השומר הצעיר' בעמק יזרעאל, אולם המסגרת הקולקטיבית לא הלמה את אופיו האינדיבידואלי. הוא הצטרף בשנת 1924 להסתדרות הכללית, וגם משעלה לגדולה ועשה חיל רב בעסקיו כקבלן הוא דאג לזכויותיהם הסוציאליות של עובדיו. בהסתדרות פועלי הבניין הוא כונה – 'הקבלן האדום'.

אורבך עבר לירושלים ובגלל האבטלה הקשה וחוסר העבודה הוא חי בתנאי דחק במרתף צר כשהוא ניזון מאורז ותה בלבד. את זמנו הוא ניצל ללימוד שפות, ורכש שליטה מלאה באנגלית ובערבית, נוסף על שליטתו המלאה בפולנית, רוסית, גרמנית ועברית, שאותן ידע על בוריין. בלית בררה עבר לעבוד כפועל בניין אצל הערבים בבית-לחם, ובמהלך לימוד עבודות הבנייה בנה למשפחה ערבית בית מידות מבוּטן. ברעידת האדמה שהתחוללה ב-1927 נחרבו מרבית בתי העיירה, אך הבית שהוא בנה ניצב איתן על תִלו. הישגו נודע ברבים והוא קנה את פִרסומו כקבלן אמין ובעל מקצוע מומחה בתחומו. הוא נקרא לבנות את הכנסייה הסורית בבית-לחם ומשהשלים את המֵיזם עבר בתחילת שנות ה-30 לתל-אביב.

קודם שעבר לתל-אביב והחל את הקריירה המוצלחת שלו כקבלן בנייה פרצו בתשעה באב תרפ"ט (1929) מאורעות הדמים. צבי אורבך שהתגייס כבר בשנת 1921 לארגון 'ההגנה', נרתם בפרוץ התלקחות מעשי האיבה בירושלים להגנת השכונות. הוא מונה למפקד אזור סנהדריה בירושלים ועסק ברכש ביטחוני. משעה זו ואילך נקשרו חייו עם השירות הביטחוני. משעבר לתל-אביב ודרכו העסקית צלחה ושִׂגשגה המשיך כל העת בתרומתו למאמץ הביטחוני המחתרתי.

הקמת הבית המשפחתי

אורבך הגיע לתל-אביב בשנת 1931 עם התחלת העלייה החמישית של בעלי ההון מגרמניה ומזרח אירופה שהביאה לגידול מואץ של העיר. הוא השתלב בתנופת הבנייה הגדולה ועשה חיל בעסקיו. הודות למוניטין המקצועי שרכש הוטלה עליו בניית אצטדיון המכבייה הראשון סמוך לגני התערוכה בשפך הירקון, במִתחם שהפך לסמל הצמיחה וההתעצמות של היישוב העברי כולו ושל תל-אביב בפרט.

בשנת 1935 נישאו בלה (1909–1991) וצבי אורבך לאחר שנות היכרות אחדות. אורבך בנה את ביתם המשפחתי ברחוב דיזנגוף 16, ובבניין זה התגוררו שנים רבות. צבי אורבך היה קבלן פרטי שנודע ביוזמותיו לקידום טכנולוגיות בנייה מודרניות. הוא בנה בניינים רבים בתל-אביב, וביניהם הבניין הראשון על עמודים ('בית אנגל' בצומת שדרות רוטשילד ורחוב מזא"ה בתכנונו של האדריכל זאב רכטר). כבר בשלהי שנות ה-30 הוא נודע כאחד מגדולי הקבלנים ומעשירי העיר. לבלה וצבי אורבך נולדו בן ובת – יוסי אורבך (1938–1993) ויהודית אורבך-מהודר (ילידת 1944), שהקימו את משפחותיהם בתל-אביב.

השירות הביטחוני

לאחר מאורעות תרפ"ט (1929) מונה אלימלך זליקוביץ'-אבנר למפקד מחוז תל-אביב ב'הגנה'. עם מינויו הוא הטיל בסוף שנת 1931 על צבי אורבך להקים את המחלקה הנודדת שנועדה לשמש כוח כוננות חשאי לביצוע המשימות הביטחוניות במרחב המחוז. מטרת המחלקה הוגדרה להיות "יחידת מחץ ניידת רבת עוצמה ויוזמה, שתשמש להנחתת מכה נגדית בכל שעה ובכל מקום שתידרש". בזיכרונותיו כתב אבנר שליחידה זו גויסו מיטב האנשים עזי הנפש המסוגלים לכל תפקיד שיידרש מהם. "אנשי הנודדת קיבלו אימון מיוחד ומרוכז, ציידנו אותם במיטב הנשק. גאוות האנשים הייתה על השתייכותם ל'נודדת', ובמשך הזמן התפתחה רוח קרב גבוהה – רגש של אחווה ורעוּת ונכונות לעזור איש לרעהו. יחידה זו שימשה דוגמה ומתכונת לכוח נייד גדול ההיקף שצמח בשנים שלאחרי כן – הפו"ש (פלוגות השדה) והפלמ"ח (פלוגות המחץ)", כתב אבנר.

כשנה לאחר מכן הוקמה מחלקה נודדת שנייה בפיקודו של יוסף שלימוביץ, ובסוף שנת 1932 אוחדו שתי המחלקות ל'פלוגה הנודדת' בפיקודו של אליהו בן-חור. אורבך המשיך לפקד על המחלקה הנודדת הראשונה עד תחילת המרד הערבי בשנת 1936 (מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט). נוכח החמרת המצב הביטחוני בשכונות המבודדות שמדרום ליפו הערבית מוּנה אורבך למפקד חולון, אבו-כביר, שכונת גרין ומולדת (כיום כל השכונות נכללות בתחומי העיר חולון). הוא הקים כוח מאורגן ומאומן בן 380 לוחמים, ומילא את התפקיד עד תחילת שנת 1937. "בתקופתי היו 27 התקפות על חולון ובנותיה ובאף מקרה לא הצליח ערבי להציב את רגלו בשטח שלנו. לא היו לנו כל נזקים ברכוש ובנפש", כתב אורבך בעדותו.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה מונה אורבך, ב-6 בספטמבר 1939, למפקח ראשי מטעם הסוכנות היהודית והוועד הלאומי לכל תחומי ההתגייסות הלאומיים בתל-אביב. אורבך יזם את מפעל ההתרמה העממי 'כופר הישוב' למטרת גיוס כספים מהציבור.  

השירות הכללי

בשנת 1944 התגברו הלכי הרוח האקטיביסטיים בתל-אביב וההתנגדות למדיניות סגירת שערי הארץ בפני ניצולי השואה. הפיקוד העליון של 'ההגנה' החליט ביולי 1944 למנות את נחום זיו-אב למפקד מחוז תל-אביב. ראשי 'האיחוד האזרחי' בעיריית תל-אביב התנגדו למינוי זיו-אב למפקד המחוז, ולאחר מינויו ניתקה העירייה את קשריה עם 'ההגנה'. בעקבות הפסקת המימון העירוני ל'הגנה' הוקם 'השירות הכללי' (ש"כּ) כמנגנון פיננסי חליפי ליצירת מקורות כספיים ל'הגנה' באמצעות מגביות. במקביל, השתלטה 'ההגנה' על ה'מִשמר האזרחי' בתל-אביב שהיה גוף ליגלי המשויך לעירייה. מהלך זה אִפשר ל'הגנה' לשמור על המסגרת הארגונית שהייתה מוכרת על-ידי שִלטונות המנדט.

השירות הכללי (ש"כּ) נועד עם ייסודו לספק מענה מיידי לקיצוץ הפתאומי בתִקצוּב העירוני לפעילות 'ההגנה', והתבסס על שני מקורות פיננסיים – תשלום מבעלי העסקים בעיר ומיסוי מרצון שהושת על כלל הציבור. התשלום מבעלי העסקים נכפה עליהם לעיתים בכוח הזרוע ובניגוד לרצונם תוך עימות עם הגובים מארגוני 'הפורשים'. ההיענות לַמיסוי לַ'הגנה' נבעה מהידיעה שתשלום מוסדר זה מושת על כלל בעלי העסקים ואינו שרירותי כפי שנהגו 'גובי' ארגוני 'הפורשים' בבעלי עסקים אקראיים. מרבית אנשי השירות הכללי היו בעלי מקצועות חופשיים (עורכי-דין, רואי-חשבון, בנקאים, עמילי מכס – "האיש האפור על המִתרס", כביטויו הלירי של אלתרמן), שלא חויבו להתקבל פורמלית כחברים בארגון, אלא הוגדרו כ'נאמני ההגנה'. צבי אורבך שייסד את ארגון הגבייה מונה למפקד השירות הכללי, ושיטת גיוס הכספים שולבה עם הקמת הפלוגה המיוחדת. הוא מינה לסגנו את ישעיהו (שוּרה) פרנקל, מפקד הפלוגה המיוחדת, והשניים פעלו בתיאום ובאמון מלא במשך כל שנות קיומו של הארגון. אורבך מיסד את מנגנוני השירות הכללי באמצעות מינוי 'אחראי' על כל עשרה בתי עסק, חנויות ואִטליזים, ו'ממונה' על כל חמישה 'אחראים'. זיו-אב העיד: "היינו זקוקים לכסף לרכישת נשק ולמימון פעולות-הדרכה נרחבות. התקציב המרכזי לא הספיק, ואילו העירייה לא נתנה אף פרוטה. 'השירות הכללי' הושיט מייד עזרה נכבדה. עשרים ושבעת אלף הלירות שהכניסו שתי מגביות מקומיות שנערכו על-ידי 'השירות הכללי' ערכן היה עצום בכל המובנים".

לשירות הכללי נקבעו שני עקרונות מבניים: א. מבנה טריטוריאלי (חלוקת העיר ל-12 אזורים); ב. חלוקה מקצועית של המצטרפים המבוגרים שלא היו חייבי גיוס (רופאים, סוחרים, פקידים, בעלי תעשייה ומלאכה זעירים) שסיפקו עשרות מקומות מסתור למפקדי 'ההגנה', לפעילי המאבק המזוין, למפעילי תחנת השידור המחתרתית 'קול ישראל' ('תלם, שמיר, בועז') ועוד. בתום מלחמת העולם השנייה נרתמו בעלי המקצועות החופשיים בשירות הכללי למאבק הכלכלי בהצטיידות הערבית ובספסרים היהודים (דרך הנמל וסוכנויות הייבוא והמסחר). עם הקמת תנועת המרי העברי הוטלו על השירות הכללי משימות לוגיסטיות רבות, ובהן תחזוקת מערך ההסלקה, ארגון מבצעי הורדת מעפילים בחוף והקמת גדוד תחבורה (מאות מכוניות ונהגים). אנשי השירות הכללי, כ-2,000 במספר, לא קיבלו תמורה כספית או דאגה כלשהי לבני משפחותיהם על שירותם ההתנדבותי.

בפרוץ מלחמת העצמאות גויסו אנשי השירות הכללי למשימות אבטחה עירוניות והקמת גופי חירום. רבים מהם הוצבו במערכי הגנה מול יפו והכפרים הערביים סביב תל-אביב ובעמדות שמירה על המוסדות הלאומיים והעירוניים, כדי לשחרר את החיילים הקרביים. אורבך הִפנה את המהנדס היהודי מבריטניה א' גולדברג, שהיה מומחה בעל שם עולמי לייצור נשק, לגורמי התעשׂ וחיל המדע, וגייס את המשאבים לייצור עצמי של להביורים בשירות הכללי. להביורים אלה הופעלו בקרבות מלחמת העצמאות בדגניה, רמת-רחל, מלכיה, לטרון וירושלים.

השיירות לירושלים

בעיצומם של הקרבות לפריצת המצור על ירושלים במלחמת העצמאות הוטלה על צבי אורבך, מפקד השירות הכללי בתל-אביב, משימת אספקת מזון וציוד חיוני לעיר הנצורה. בכוח סמכותו וכישרונו הניהולי הוא אִרגן את ארבע שיירות האספקה שבהן גויסו 700 משאיות טעונות מזון וציוד חיוני. מבצע ריכוז המשאיות נעשה באמצעות הפקעת משאיות מכוח צווי חירום ובאמצעות הסכמים עם חברות ההובלה הגדולות במשק. איסוף המזון נעשה באמצעות ארגוני הסוחרים והסַפקים, יצרני המזון וקיצור הליכי הייבוא בנמלים. פרנקל, סגנו של אורבך, קיבל מבן-גוריון אישור בכתב ידו להחרמת תכולת מחסני מזון ואספקה למשימה זו כדי שיהיה כיסוי רשמי לתפיסת מלאי המזון מ'המשביר המרכזי' ומסַפָקים פרטיים. המשאיות רוכזו במחנה קריית-מאיר (כיום מתחם מוזאון תל-אביב ומשכן האמנויות) ויצאו עמוסות וטעונות בשיירות מאובטחות לירושלים דרך רחובות, כפר-ביל"ו וחולדה. חלוקת המזון נעשתה בשליטה ריכוזית של ועדת המצב בירושלים. אורבך ניהל את המבצע הלוגיסטי המסובך ותיאם את כל גורמי הנהלת הסוכנות היהודית, הפיקוד העליון והגורמים הכלכליים. יצוין כי הוא לא נרתע מהפקעה תקיפה של משאיות ואספקה, ועם זאת פעל בנחישות להסדרת הביטוח של הציוד המוחרם ופריעת החובות לזכאים בבוא המועד. על מבצע מכריע זה כתב לו לימים דב יוסף, המושל הצבאי של ירושלים במלחמת העצמאות: "לא אוכל לשכוח את נכונות חברי 'ההגנה' בתל-אביב לבוא לעזרת ירושלים על-ידי השגת מלאי של מזון וחומרי גלם לעיר שעמדה במצור, והאופן בו אתה ומאות חברי השירות הכללי התמסרתם לביצוע משימה זו. עשיתם זאת מתוך הכרה לאומית ורצון לשרת את העם, ועל זאת אני מרגיש חובה נעימה להביע את הערכתי העמוקה".

כיבוש יפו ופרשת אלטלנה

לפי תוכנית החלוקה תוכננה יפו להיות מובלעת אוטונומית של המדינה הערבית, אולם מאמצע אפריל 1948 החלה מנוסה רבתי של תושבי העיר. השלטונות הבריטיים בימיהם האחרונים בארץ פעלו לשמירת ריבונותה הערבית של העיר, והקרבות טרם הוכרעו. לוחמי האצ"ל כבשו את שכונת מנשייה שמצפון ליפו, אולם נוכח האיום הבריטי לתקוף את תל-אביב, הוחלפו חיילי האצ"ל ואת מקומם בחזית מול יפו תפסו לוחמי 'ההגנה'. ב-30 באפריל השלימו כוחות 'ההגנה' לכבוש את בִּקעת אונו במבצע 'חמץ' ולכתר את יפו מכל עבריה. ב-13 במאי 1948 הודיעו חברי ועדת החירום של ערביי יפו למפקד מחוז 'ההגנה' בתל-אביב על כניעתם. טקס החתימה על מִסמך הכניעה של יפו נועד להיערך בבית משפחת אורבך ברחוב דיזנגוף 16, אולם מסיבה מִנהלית הועתק הטקס לביתו הסמוך של סעדיה קירשנבוים בשדרות ח"ן 1 (ליד היכל התרבות). במבצע 'דרור' ב-14 במאי השתלטו כוחות 'ההגנה', שאליהם צורף כוח מהאצ"ל, על יפו. צבי אורבך, שפיקד על כוח ההשתלטות המרכזי, היה מהמפקדים הבכירים במבצע 'דרור'.

בחודש יוני 1948, חמישה שבועות לאחר הקמת המדינה וכשלושה שבועות לאחר פירוק ארגון האצ"ל, הגיעה ארצה אוניית הנשק שאִרגן האצ"ל ועל סיפונה 930 עולים. ב-20 ביוני עגנה הספינה בחוף כפר-ויתקין. מרבית העולים ירדו, ראשי הארגון בהנהגת מנחם בגין סירבו לציית להוראת הממשלה למסור את הנשק לצה"ל ובמקום התלקחו חילופי ירי שבהם נהרגו שני חייל צה"ל מאש האצ"ל. בליל 21 ביוני הפליגה האונייה לתל-אביב ונתקעה בים מול חוף פרישמן. נוכח עריקת חיילי האצ"ל מיחידותיהם הצבאיות וההתרוצצות בתל-אביב הוטלה משימת אבטחת העיר על חטיבת קרייתי. צבי אורבך, מפקד השירות הכללי, שהיה במסגרת כוחות החי"ם (חיל המשמר) העירוניים, הופקד על גזרת חוף הים. עם עגינתה הלילית של הספינה בחוף תל-אביב החלו העימותים בעיר, לרבות ירי אש חיה מהספינה ולעברה. לפנות בוקר נתפסו עמדות בחוף למניעת פריקת הנשק והפרת מרות הממשלה. לימים סיפר אורבך כי כשהחלו חילופי האש פנה אל אנשי 'אלטלנה' ברמקול והודיע שהוא שולח ספינה לפינוי הפצועים מהאונייה, אך נענה בסירוב. בתגובה הצהיר שהוא מוכן, בליווי אדם נוסף, לשחות עירומים ולא חמוּשים לאונייה. התשובה מהאונייה הייתה שאם יתקרבו לאונייה, תיפתח עליהם אש. למרות האיום החל צבי לשחות לאונייה אך משכוון הנשק לעברו – נאלץ לחזור. משעות הבוקר פרצו על החוף תגרות והתנגשויות אלימות בין אנשי האצ"ל לחיילי צה"ל ולכוחות הביטחון, כשאורבך מפקד על גִזרת ההתרחשות ממטה השירות הכללי בבניין 'תיבת נוח' ברחוב הירקון 81 (מדרום לגן ההעפלה). לקראת הצהריים התגברו חילופי האש, וכוחות תגבור רבים הוזרמו לעיר. משהודיע מפקד חטיבת קרייתי, מיכאל בן-גל, שיחידותיו אינן משתלטות על המצב הועבר הפיקוד על המבצע לידי יגאל אלון, מפקד חזית התיכון. בשעות אחר הצהריים התבצרו אנשי האצ"ל מצוידים במשוריינים שנגנבו מצה"ל במִתחם צומת הרחובות בוגרשוב ובן-יהודה. לפנות ערב הורה דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, לדכא בכוח את ההפרה המזוינת של מרות הממשלה, והאונייה 'אלטלנה' נפגעה מפגזי תותח צה"ל ועלתה באש. אנשי האצ"ל הגיבו במסע התפרעות ברחובות העיר. מאות אנשי אצ"ל השתלטו על מטה השירות הכללי, הרסו את הבניין, פגעו באלימות קשה במפקדי היחידה ושדדו כלי נשק של הצבא. אורבך הותקף אנושות. בתחקירי צה"ל נמצא שאורבך פעל במלוא הנאמנוּת לביצוע משימותיו, הגם שכוחות החי"ם שהוטלו לזירת העימות לא היו כשירים ומיומנים למשימה זו.

לקראת מבצע 'דני' ביולי 1948 מוּנה אורבך למפקד גדוד 42 בחטיבת קרייתי (חטיבה 4), ובמהלך קרבות עשרת הימים (מבצע 'דני') מונה למפקד הערים לוד ורמלה עם כיבושן. אורבך הודיע שמי שייתפס בוזז שלל יוצא להורג ללא משפט, ומנע בכך את התופעה. בתום מלחמת העצמאות הפכה חטיבת קרייתי לעוצבת מילואים, ובספטמבר 1949 שוחרר אורבך משירות קבע לשירות מילואים. בשנת 1954 הוענקה לצבי אורבך דרגת סגן-אלוף.

שיכוני משרתי צבא הקבע

בתום מלחמת העצמאות החל מיסודו המבני של צה"ל, ובמשרד הביטחון הוחלט להקים שכונות מגורים למשרתי צבא הקבע. ייעודם של שיכונים אלה היה לספק תנאי קיום בסיסיים לשלד הפיקודי של הצבא ולפזר את האוכלוסייה בשטחים שוממים שמחוץ למרכזי הערים. המשימה הוטלה בנובמבר 1949 על הוועדה לשיכון אנשי צבא בשירות קבע במשרד הביטחון בניהולו של אורבך שזה עתה פרש משירות קבע. חברי הוועדה היו – פנחס ספיר (יו"ר), שמעון פרס, אלוף צבי צור, אלוף שמעון מזא"ה, שמואל זלינגר (סמנכ"ל משרד הביטחון), יצחק כֹּהן (ראש אגף הבינוי והמשק במשרד הביטחון) וסא"ל נחמיה קין.

במהלך שש שנות קיומה הקימה הוועדה 12 שכונות – צהלה, רמת ירון, נווה צה"ל, מעוז אביב, 'המשך שיינקין', רמת חן, שדרות נוי ברמת-גן, קריית אליעזר, סטלה מריס, קריית ים, צנובר הר הכרמל, שכונה בנתניה ונווה מגן ברמת-השרון. בשכונות אלו הוקמו 3,686 יחידות דיור, שברבות הימים נבלעו בתחומיהן של הערים המתפתחות. "המגמה בתכנון הבנייה הייתה לתאם את אופיה בשילוב עם הסביבה. בסביבה עירונית הוקמו בניינים גדולים בני שלוש וארבע קומות, כשבקומות הקרקע שלהם הותקנו מקלטים יציבים ונרחבים. בפרוורים הוקמו בתים בני קומה אחת או קומותיים, לרוב דו-משפחתיים. בשתי הסביבות כאחת ניתנה הדעת לנטיעת גינות נוי. בכמה מקומות ניטעו גנים (נוי ופרי) נרחבים, שהועמדו לרשות השיכונים", כתב אורבך.

הוועדה בוטלה בספטמבר 1955 ותפקידיה הועברו לאגף הבינוי והמשק במשרד הביטחון. "הנני משתמש בהזדמנות זו להביע מלוא ההערכה לפעולתכם בהקמת שיכוני אנשי צבא בשירות קבע על תִלם", כתב בן-גוריון במכתב ההודעה על ביטול הוועדה. הרמטכ"לים לשעבר כתבו לאורבך – יעקב דורי: "בהישג הגדול הזה יש לך חלק מכריע ומיוחד. תכונותיך להתמסרות ללא גבול לביצוע המעשה, והכושר להניף בתנופה גדולה את כל הגורמים והכוחות למען התכלית שברעיון, הם שאִפשרו לחולל מעשה כה גדול ומבורך"; יגאל ידין: "החיים המתרחשים בבניינים הינם עדות נאמנה לפועלך הנאמן, הנמרץ והעשוי ללא חת בכול משימה שקיבלת עליך: בקרבות ובימי שלום כאחד"; מרדכי מקלף: "רבים בצבא הקבע יודעים שצבי אורבך הוא המניע והעומד מאחורי הקמתם של שיכוני צבא הקבע, אולם מעטים, ואני ביניהם, מכירים את צבי איש ההגנה במשך עשרות שנים. תמיד הערכתי את מידת המסירות והדאגה שגילית בעבודתך, ואת גישתך האנושית בהטבת תנאי הקצין והחייל בצבא הקבע. ראית בכך ייעוד – ועל כך נתונה לך תודתי הכנה"; צבי צור: "מראשית ימיה של הוועדה נקראת לעמוד בראש מְבצעֵי התפקיד הנכבד אשר ועדה זו שמה לה למטרה. לא יעלה בידי לסקור את כל המפעלים שבוצעו על ידה בהנהלתך. ידוע לי שללא מרצך, כישרונותיך, נאמנותך לאין גבול ואהבתך את צה"ל – לא היינו מגיעים לסיום כה מוצלח של המפעל. אלפי הדירות בשיכוני צבא הקבע הנאים הפזורים ברחבי הארץ כולה, יישארו עדות נאמנה לכושר עבודתך ומסירותך. תודת צה"ל – לך".

עסקים

בשנות מלחמת העולם השנייה גייסו השלטונות הבריטיים את אורבך לבניית מִתקנים ביטחוניים שונים למאמץ המלחמתי, ביניהם 'מצודות טגרט' (תחנות המשטרה המנדטוריות ברחבי הארץ), מחנות צבא בסוריה ובחברון. לאחר פיזור הוועדה לשיכון אנשי צבא הקבע המשיך אורבך זמן מה בתפקידי בינוי במשרד הביטחון, ובסוף שנות החמישים הקים בשותפות עם החברה האמריקאית  PEC (Palestine Economic Corporation) את חברת הבנייה 'נווה'. תחת ניהולו החברה הייתה אחת מחברות הבנייה הגדולות והיוקרתיות בארץ. חברה זו הקימה בין היתר, את שכונת נווה-אביבים, שהייתה השכונה הראשונה שהוקמה עם כל המערכות והשירותים הנלווים: בית ספר, גן ילדים, מרכז מסחרי ומרכז ספורט. במיתון הכלכלי בשנות השישים נפגעה חברת 'נווה', ואורבך פרש ממנה והקים את חברת הבנייה צבי אורבך חברה קבלנית. הוא בנה את שלושת הבניינים הראשונים בכיכר המדינה בתל-אביב, תוך התמודדות עם האתגרים הטכנולוגיים שנכרכו בבנייה זו וטרם הוכרו בארץ, ובניינים נוספים  בתל-אביב ובנחלת-יצחק.

במהלך חייו לקח צבי אורבך חלק בפעילויות ציבוריות והתנדבותיות רבות. בתקופת הממשל הצבאי היה חבר בבית הדין הצבאי לערעורים. בתחילת שנות ה-60 פעל שמעון פרס, סגן שר הביטחון דאז, להקמת הכור הגרעיני בדימונה. הוא פנה ללוי אשכול, שר האוצר, בבקשה למימון המֵיזם הנועז. אשכול הפליג בשבח הרעיון אך סיים באמרו שלא יִתן לעניין זה פרוטה מהקופה הציבורית. פרס פנה לאנשי עסקים וביקש תרומות להקמת הכור. צבי אורבך תרם סכום נכבד למפעל האיסטרטגי, והיה גאה מאד בתרומתו לעתידה הביטחוני של מדינת ישראל.

כל ימיו האמין אורבך ב'מתן בסתר'. הוא תרם ועזר לאנשים רבים. לאחר פטירתו, סיפרו רבים כיצד הוא "הציל אותם". צבי אורבך נפטר ב-20 באפריל 1971 בשנתו ה-67, והוא במלוא כוחותיו ועשייתו. שמותיהם של צבי אורבך ובנו, יוסף אורבך, מופיעים על האנדרטה בכיכר בוני העיר ברחוב בזל המנציחה את בוני העיר תל-אביב.

בית אורבך ברחוב דיזנגוף  מאת דני רכט

בשנת 1925 רכשה חברת משק שטח אדמה מעובד בחלקה הצפוני של העיר, בקצה דרך עפר שכונתה אז "המשך רחוב אחד העם". בין חברת משק לבין חברת החשמל התקיים בהמשך מו"מ ממושך בקשר לרצון האחרונה לרכוש חלק מהשטח ולהקים בו שכונה בת עשרים בתים לפקידיה. המו"מ לא צלח והשטח כולו חולק בפרצלציה ל-83 מגרשי בנייה, שנמכרו בשוק החופשי. את מגרש מספר 7 בגודל 446 מ"ר רכש אדון יעקב יעקובוביץ'.

באמצע שנת 1934 נמכר המגרש לצבי אורבך (1904–1971) במחיר של 446 לא"י. כלומר לפי מפתח של לירה ארץ-ישראלית אחת לכל מטר מרובע. בשנת 1935 הגיש האדריכל בנימין צ'לנוב (בשיתוף המהנדס מ. טינוביץ') בקשה לבניית בית על מגרשו של צבי אורבך והתקבל הרשיון. באותה השנה נישא אורבך לרעייתו בלה (1909–1991). שנה אחר כך, העביר צבי את רשיון הבניה על שמה. מתכנן הבית, האדריכל בנימין צ'לנוב (1908-1991), הוא בנו של המנהיג הציוני יחיאל צ'לנוב. כשכיר במשרד האדריכל זאב רכטר, היה צ'לנוב בין מתכנני בית אנגל שבשדרות רוטשילד. בהמשך, הוא התלמד בפריז במשרדו של לה קורבוזיה. וכשחזר לעבוד בארץ בשנת 1935, היה בית אורבך מהמבנים הראשונים בעיר שתכנן כאדריכל עצמאי. 

בשנת 1942 הגיש האדריכל יצחק שוורץ בקשה לשינוים במבנה מטעם משפחת אורבך. במסגרת רשיון מס' 137 אושרה גם בקשה "להתקין מקלט להגנה בפני רסיסי פצצות והדף האוויר". לאחר תום המלחמה העולמית, נבנה במגרש הצמוד לבית אורבך בית דו-אגפי (שדרות ח"ן פינת דיזנגוף 14 ודיזנגוף 14א', בבעלות בני הזוג קירשנבוים, ידידי משפחת אורבך.

.

.